לזכור את קצף הגלים – פוסט ליום העצמאות

יום הזיכרון לחללי צה"ל. מונטיריאול, קנדה. צירוף מוזר של זמן ומקום. אחרי הטקס של הקונסוליה מתארגנים לשירה עם מילים מוקרנות על מסך, וחבר מקומי מבית הכנסת, ציוני מאוד, תמה על המנהג הזה, לשיר ביום עצוב. הוא חשב שזה מנהג של מונטריאול וראה צורך להתנצל על המנהג המוזר. זה בית הכנסת שלנו, אני אומר לו אחר כך, בית הכנסת הישראלי.

כל החגים כאן נראים לי כאילו לא באמת. כי יש משהו בחגים שנותן לנו את התחושה שזה 'אותו יום' כמו בשנה שעברה, למרות שלמעשה הזמן איננו חוזר על עצמו, איננו באמת מעגלי. אבל החג הזה לא היה רק יהודי אלא גם ישראלי והיה בו משהו שהרגיש יותר אמיתי.

ואחר כך כשנתן יונתן ממשיך להתנגן לי בראש, אני שואל את עצמי מה יש בתוגה הזאת, שנוגעת כל כך בישראליות שלנו. הרי היא לא מוגבלת לקינה על הנופלים במלחמות, גם געגוע ל'נעורים שבאו פתע אל סופם' מקבלים אצלנו את המעמד הקאנוני של שיר שאפשר להשמיע ברדיו אחרי פיגוע. שיר שנוגע במשהו קולקטיבי.

יש משהו נורא הוד בידיעה על משהו שאי אפשר לגעת בו, מה שאיננו נגיש לידיים, לעיניים או אפילו לזיכרון. השיר מנסה מעמיד מצבת מילים לאותו קצף גלים שאיננו מותיר רישום אפילו בחול. הוא זוכר את מה שאין לו זוכר זולת זוג אוהבים. כי גם רגע האהבה מתואר כאן כמה שאין לו זוכר, כמו הקצף הוא רוטט על חוף הלב, רטט של מבוכה והתרגשות שהואר פתאום באור ירח חיוור.

קוראים לזה נוסטלגיה. מיוונית. כאב השיבה הביתה. חזרנו הביתה. ולמרות השנים שעברו ודורות שנולדו כבר כאן, עדיין הישראליות שלנו משמרת משהו של געגוע הביתה, תודעה של משהו בלתי מוחש שיש לזכור אותו. משהו שאיננו רק אדמה וגבולות אלא גם קצף גלים, זיכרון שיש לשאת אותו בעדינות. הוא יקר. גם ביום הזיכרון וגם ביום העצמאות.

החול יזכור

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

'בקְשה' או: על מושג האמת

בשבוע שעבר חגגתי יומולדת ארבעים (תודה להורי ולאחים על המסיבה והאלבום). מכיוון שאני חי בעיקר באמצעות מילים אני מדמיין את הזיקנה שלי כקשורה בשינויים סמנטיים. אני מרגיש שלא רחוק היום שבו השמיעה שלי תהיה יותר סלקטיבית מאשר עכשיו ובמקום 'סליחה' כמו שבני גילי נוהגים לומר, אני אגיד 'בבקשה' כמו שאומרים כמה בני שבעים וצפונה שאני מכיר (הביצוע המושלם של המילה מכיל את העיצור ב' מבוצע פעם אחת וה-ק' בשוא, כך: בַּקְשַׁה).

מעמדי כבן ארבעים מחייב אותי להתלונן על העברית שהצעירים היום מדברים, ואת המחויבות הזאת אני מבקש למלא ברשימה הבאה. מזה זמן אני שם לב שאנשים משתמשים בצורה חדשה במילה תכל'ס. אני הכרתי תמיד את המובן הישן שלה, שנובע מהמילה העברית 'תכלית' (זוהי ההגיה היידית של אותה מילה), לעתים בדגש על תכלית מעשית. אבל אני שומע יותר ויותר את השימוש במילה תכל'ס במובן של 'אכן', 'אמת בדבריך'. (א: "כל כך הרבה זמן עבר שכבר שכחנו מה המילה הזאת אומרת" ב: "תכל'ס").

בהתחלה התפלאתי על השינוי אבל עכשיו אני שומע שגם במדינות הים משתמשים במילה practically במובן של 'לאמיתו של דבר' ("Practically, this cannot be considered a yogurt since it doesn’t contain lactic acid"). וזה מחזיר אותי לעובדה שגם בעברית משתמשים ב'למעשה' בצורה דומה ותכל'ס הוא רק בן הדוד הסלנגי של 'למעשה'.

ההסבר המתבקש של זה הוא שמושג האמת המקובל בתקופתנו הוא מעשי. האמת איננה רק התאמה של מחשבה למציאות, מה שאמיתי הוא מה שמתאים לתכלית מסוימת: מה שעובד הוא נכון. אי אפשר להתווכח עם הצלחה. במילים של פילוסופים יווניים, האמת איננה 'אפיסטמה' אלא 'פרקסיס'.

לאחרונה מצאתי בבלוג הזה צעצוע שאיתו אפשר לשחק עם גילגולי מילים (תודה לדרור גולדין על השיתוף). זה כלי של גוגל-בוקס שמחפש את השינויים בשכיחות של מילים שונות בספרים לאורך השנים. הנה משחק לדוגמא, משחק שגם הוא קשור לשאלות של אמת ואשליה.

את המילה virtual על הטיותיה אנחנו מכירים היום כמייצגת חיקוי תכונות של דבר אמיתי ש'למעשה' אין מאחוריו העצם שאמור להיות בעל התכונות האלה. אשליה. ה-virtual הגיע בוודאי מה-virtue, ה-arete היווני שהוא התכונה הטובה, או המידה הטובה. ומשם התגלגל בהיסטוריה שאני עדיין לא מכיר מספיק טוב לתאר תכונה, ובהמשך המוכר לנו כתכונה שאין מאחוריה דבר. אז הכנסתי את שתי המילים לצעצוע והנה, עד 2002-3, מעט אחרי התפוצצות בועת ההייטק (ספרים מגיבים לאט), אפשר לראות עליה של השימוש במונח, virtual ונפילה מיד אחריו. מה שעוד יותר מעניין ופחות צפוי הוא שבמקביל לירידה בשימוש ב-virtual אחרי 2002-3 מתחילה עליה בשימוש בשימוש ב-virtue. (לא מצליח להטמיע אז תסתפקו בצילומסך ובלינק).

הצעצוע החדש Google NGRAM Viewer

הצעצוע החדש
Google NGRAM Viewer

אני לא מספיק בן בית באנגלית ולא בדקתי מספיק בשביל להסיק מסקנות כי virtue משמש גם בביטויים שאינם בהכרח קשורים, אבל זה מספיק כדי לשכנע אותי לשחק עוד בצעצוע הזה. ולנסות להבין מה זו אמת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

ולא היה לי זמן, חיים גורי

1923-1958, מאת חיים גורי, מתוך: שושנת רוחות.
קריאה: אני.
מוקדש לנעה ליום ההולדת ה-35

וידאו | פורסם ב- מאת | עם התגים , , , , | השארת תגובה

הו הו הזלזלת, ס. יזהר – לבצע ספרות בקול

בעברית המקראית 'לקרוא' הוא פועל המתייחס למשהו שעושים באמצעות הפה, לא באמצעות העיניים. ימיה של הקריאה השקטה אינם הרבה למעלה מאלף שנה. כבר הרבה זמן אני חושב שספרות צריך לבצע. לקרוא בקול. להעתיק לגרפיטי. לתת לה ממשות. אז חושב. עכשיו הגיע הזמן לעשות.

את הסיפור הזה, של ס. יזהר, אני מאוד אוהב לקרוא בשקט ובקול. לפני כמה שנים קראתי את הסיפור הזה מול כמה קהלי חברים, בהופעה משותפת לי ולזמר צורי קרש (הנה קישור לכמה הקלטות שלו מימי 'ירושלים בלוז') והיה כיף. אז הנה לפניכם, בסוף יש הוראות לביצוע למאזינים. הפתעה.

אז למדתי ממשקים של תוכנה חדשה, הוספתי תמונות והעליתי ליוטיוב. לא מושלם, אבל שלמות ממילא שייכת לתקופת הדפוס לא לימינו. אנחנו בני תמותה. 


 

אני גם אשמח אם תפנו אלי הקלטות נוספות של ספרות עברית יפה, אני רוצה לשמוע.

וידאו | פורסם ב- מאת | עם התגים , , , , , , , , , , | 3 תגובות

מילון אטימולוגי עברי בקנדה, או: להיות קורא עברי בנכר

תשומת לבו של קורא תלויה תמיד גם במה שהוא איננו קורא. תמונת הלב מוגבלת, המילים הולכות ונכתבות, והלב – הלב על כורחו נאטם. שכן למה להחליט לקרוא את הגיגיו של פלוני ולא את שיריה פלמונית? הרי יש רבים וטובים (ובהם נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל) שעדיין לא קראתי. בין כך ובין כך, לעתים אתה נשאר כאותו חמור שמת מרעב אחרי ששמו לפניו שני סלי שעורים זהים והוא לא ידע לבחור.
שנים רבות פקדתי דרך קבע את הספריה הלאומית שבה אפשר למצוא כמעט כל דבר עברי שנדפס. כעת, כשאני נוסע למקום אחר, לאוניברסיטה חדשה, שבה המצאי מוגבל, משהו בלב הקורא שלי יכול להיפתח. מכיוון שלבי מוצא לו טקסט עברי בספריה המקומית, מיד הוא עט אליו בפתיחות שלא היתה כמותה בירושלים. הפתיחות הזאת היא שהחזירה אותי לכתיבה כאן בבלוג, אחרי חודשים ארוכים של טירדות הדרך והכנותיה.

McGill-campus-from-Owen

סטודנטים באוניברסיטת מקגיל תופסים שמש באחד מהימים הלא-חורפיים הבודדים שזכתה להם העיר מונטריאול.

אם הייתי נתקל בירושלים במילון האטימולוגי הנושא את השם 'האטימולוגיה האנליטית והסינטטית של הלשון העברית' סביר להניח שלא הייתי מזכה אותו במבט שלישי (שני כן), אבל כאן אני מאמץ אותו כחבר ותיק. אטימולוגיה, או בעברית: גיזרון, היא חקר מוצאן של מילים, והיא נמצאת מחוץ מרכז האופנה המדעית כבר כמעט מאה שנה, שכן הבלשנות המודרנית מיוסדת על ההנחה בדבר הקשר השרירותי בין מסמן למסומן ומעדיפה לחקור לשון בת-זמן מסוים כלשון עצמאית (ובמילים אחרות: רואה את הסינכרוני כקודם לדיאכרוני). בתוך מערכת ציפיות כזאת, האטימולוגיה נתפסת כקוריוז להמונים ולא כמדע רציני.

האטימולוגיה האנליטית והסיטטית של הלשון העברית, כריכת הספר

האטימולוגיה האנליטית והסיטטית של הלשון העברית, כריכת הספר

אולם 'האטימולוגיה האנליטית והסינטטית של הלשון העברית' (שיצא ב'הוצאת הפרויקט האטימולוגי של הלשון העברית', כלומר בהוצאה עצמית של המחבר) איננו מסתפק במציאת מקורותיהן העתיקים של כמה מילים יפות. מחבר הספר, יצחק פריד, מרצה למתמטיקה מאוניברסיטת בוסטון, טוען שהוא מוצא את משמעויות היסוד של הצלילים והוא מסביר איך כל מילה מאלף עד תו מורכבת מהיסודות הללו. האותיות בו"ף מרמזות על התעופפות, האותיות גהחכ"ק על נוכחות, דזטיסצש"ת על יציאה והתנשאות, מ' על עימעום, ל' על התעלות, נ' על התנאות, ו-ר' על עירעור. כך לדוגמא: "הפועל צמד [...] מורכב משורש ממושג ההתנשאות עז-עד וממושג העמעום" (הקדמה, עמ' 3).
ניתן היה יכול לפצוח כאן במונולוג שילגלג על אנשי מדעים מדויקים שחושבים שהעולם האנושי הוא פשוט כמו המתמטיקה, שיתקומם כנגד נטייתו של כצפוי הממתמטיקאי היהודי והבלשן האוטודידקטי לראות את העברית כ'גוי אחד בארץ' שאיננו מושפע משפות אחרות, שיסביר שמדעי הרוח בנויים על ייחודיות של תופעות ולא על הנסיון להעמיד את כל הקיום על מספר מצומצם של כללים פשוטים, שיטעים עד כמה שהנסיון הזה נאיבי. מונולוג כזה יכול היה להיות בהחלט מוצדק לאור הנאיביות היומרנית של ההסברים הללו, אבל הוא לא היה תופס את היופי העצום שיש בהם, ואת היכולת לראות, למרות האופנה, את העוצמות הרב רובדיות של השפה.
חלק מן ההסברים האטימולוגיים של פריד יוצרים תמונות שיריות יפהפיות כמו הדוגמאות שבהן הוא מסביר את מושג העמעום: "אם (כלומר תנאי התאמת האפשרויות), אֵם, אומה, אימה, ים (גלומר אגם המים העצום הזועם במקום שימתו), יום (ים האור והחום הצנום הקם בין הלילות), מאה, מום (כלומר פגם עמום בגוף), נום, נעם מעי, מנה (כלומר חלק מנוע מאותו המין), מינוי (כלומר צירוף אל בני המין), ממון (כלומר מעות מנויו, מנועות וטמונות)." (עמ' 2).
תמונת העולם הזו מתלכדות, כצפוי, כמו אצל מיסטיקנים מסוגו של פרמינדס לעקרון פשוט אחד: "למעשה, המציאות המוכרת בדעת והמובעת בלשון היא אך ורק זו של שניות ההוויה" (עמ' 6) אבל היא מובעת בהמוני המוני אפשרויות שכן הוא אומר על המציאות "שהיא או עצומה (יכול גם: עקומה, עתומה, אטומה, עלומה, עבוטה, אבוסה, אבוכה, אבונה, עצובה, עזוקה [וכך הלאה עוד שתי שורות), או מעורערת (ויכול גם: ארורה, ערירית)."
נשמע מופרך? אכן מופרך. אבל הריח מעלה את הצורך בהתייחסות רצינית יותר למקור (המקובל במחקר אבל לא מפותח מאוד) של השורש של שלוש-ארבע האותיות בשורש בן שתי אותיות ובקשר האטימולוגי האפשרי ביניהם. יש לקשר הזה ולקשרים מצלוליים אחרים פוטנציאל פרשני כל כך גדול (בהסתייגות, ובבדיקה מדוקדקת של מעתקים הגיוניים), שחבל.

לפעמים, בלילה, כשפרדינן דה-סוסיר לא רואה, המילים חולמות על הדברים שאותם הן מייצגות.

מקווה שחופשת הנכר תתן הזדמנויות לפגישות נוספות עם מילים ולכתיבה יותר תכופה בבלוג הזה. שנה טובה.

מקגיל סמל

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | השארת תגובה

זמן פוניבז' – רשמים ראשונים מהסרט

כולם מדברים עכשיו על חרדים. סרטו של יהונתן אינדורסקי, העוקב אחרי בחורים בישיבה היוקרתית בבני ברק, לא מדבר על חרדים. הוא לא מעלה לדיון את מקומם בחברה, לא את השירות בצבא ולא שום דבר כזה. על אלה הוא שותק. הוא מדבר על הבחורים. אין קול של מספר. המצלמה שקטה. רואה. המראות חרדיים לעילא. ושום דיבור על "חרדים".

אסתטיקה של עוני מופגן. ומצלמה שרואה ומראה בעדינות. אוכל של חדר אוכל בכלים חד-פעמיים. סיר מלא עשרות ביצים שלוקות. קירות חלקים ללא תמונה. מיטות. לפעמים כסא. קולו של המשגיח המשכים את התלמידים בדפיקות בקבוק פלסטיק ריק של ליטר וחצי על הדלתות. בפעם היחידה שבה המצלמה עוקבת אחרי תלמיד לבית אמו אפשר לראות על הקירות הלבנים תמונות רקומות על פי שבלונות של ריבועים. וגם שם לא רואים ספה. הבחור יושב על מיטה פשוטה ושמיכה. חנוכיה שבורה מוחזקת בנייר כסף. והרבה פנים. גברים מתבגרים. מהורהרים. יציבת הגוף כמו מחפשת לה מקום. מתנודדת בקצב ההירהור. גברים עדינים. מחפשים מנוח לגופם.
מעולם לא הכרתי חרדים מקרוב. ראיתי אותם כמין מסע אנתרופולוגי. לפעמים בשכונות ירושלים יש גם חשש מאלה יבואו וישתלטו על המרחב. מדי פעם מכה בי המחשבה, המפתיעה מבחינתי, שהם לומדים תורה, שהם קושרים את עולמם באותם חמישה חומשים וששה סדרים שמעסיקים אותי ואת כל מכרי. שגם הם יהודים. כאן קרה לי משהו. הסרט הזה עשה אותי חרדי לכמה דקות. שבה את האסתטיקה שלי בשבי הקירות המתקלפים והגופים המתנודדים.
ברגע אחד בסרט המצלמה מתעכבת לכמה שניות על שלושה שוטרים שעומדים בצד כדי לאבטח את לווייתו של ראש הישיבה. ומצאתי את עצמי מסתייג מהיציבה שלהם, ממבע הפנים שלהם, מחכה לחזור לפנים החרדיות התלושות, המיוסרות, מלאות ההבעה, המתלבטות בלי להתבייש. לא יצאתי מהסרט עם הבנה ברורה של 'מגמות בחברה החרדית' או משהו כזה, אבל אני מאמין שנגיעות המצלמה הליריות של פיליפ בלאיש בפנים, ובקירות תיוותרנה בי עוד איזה זמן.

זמן פוניבז', כרזת הסרט

זמן פוניבז', כרזת הסרט

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

איש מעשה אבד מן העולם – אחרי לווייתו של הרב מנחם פרומן

הרב מנחם פרומן 1945-2013

הרב מנחם פרומן 1945-2013

אני חוזר מלווייתו של הרב מנחם פרומן. עמדתי בין המוני אנשים מלאי צער על האור הגדול, והצחוק הגדול, הצדיק הגדול והמשוגע שהלך מן העולם. דיברו עליו אנשים. דברי חכמה ועמקות של ממש. חבריו דיברו. תלמידיו דיברו. והוא שתק. אני חיפשתי את דבריו שלו. דבריו שלו היו השירים שביקש שיושרו. זה מה שנותר ממנו באותם הרגעים בבית הכנסת בתקוע, וסביבו. בחירה של מי שכבר איננו מופיע והוא נותר רק כשותף בבימוי של הפרידה ממנו.

האדם שלא פסק מללמוד תורה, והגדיל לדבוק בעמוקות שבמילים, במילותיו של הזוהר הקדוש, בחר בשירי זמר פשוטים, ב'אתה לי ארץ' של יורם טהר לב, וב'אין לי ארץ אחרת' של אהוד מנור. הוא הותיר אותי עם השאלה מה יש בפרידה ממנו שיכול להתבטא רק בשירים שאלתרמן כינה אותם 'הזמר הנפוץ שלא דבר-ערך ולא שכיית חמדה הוא', וכבר הוא עמד על היתרון שלהם להעביר רגעים גדולים.

לפני כמה שנים התיישבתי כדי לסייע לו כעורך, להביא משהו מהדברים המיוחדים שלו אל הציבור בספר. היתה מחשבה על מספר ספרים, ליוויתי אותו במחשבות. חברי, אודיה צוריאלי, עבר על קטעי ארכיון וברר מהם, אבל בסוף לא יצא דבר. הרב אמר שהוא רוצה בצאתם של הספרים לאור, אבל כשזה הגיע לעבודת כתיבה של ממש, אני חושב שמשהו בו התנגד, והוא לא התמסר לכך. תמיד היו דברים דחופים יותר, פגישות ברשות הפלסטינאית ובמזרח העיר, שיעור שמישהו ביקש שיעביר והוא נמשך עד השעות הקטנות. לכתיבה לא התיישב. לא יותר מאשר מאמר פה ושם או מאמר פובליציסטי.

מה שעוזר לי להבין את סירובו של הרב מנחם לכתיבה הוא תיאור ההיסטוריה של הדת שכתבה חביבה פדיה בספרה 'מרחב ומקום'. פדיה מתארת שלב ראשוני בהיווצרותה של מהפכה דתית, שלב שבו הדת החדשה, או התנועה החדשה, עדיין איננה מאורגנת סביב מילים, סביב האסור והמותר, הטמא והטהור. זהו שלב של אמונה, במובן המקראי של המילה, לא תיאוריה אלא הסתמכות, הישענות, שלב קדם-לשוני, כמו רגעי הינקות של דת חדשה. פדיה מדגימה שלב כזה באישיותם של ראשוני התנאים, שחיו בסוף ימי הבית השני, אותם התנאים שלא נמסרו הלכות רבות משמם והם מכונים 'חסידים ואנשי מעשה', אנשים שהגילוי הדתי שלהם לא התבטא ברעיונות מנוסחים על אסור ומותר ועל נוסחי תפילה קבועים אלא התקיים בגוף, בנפש, במעשה, ולפיכך: אנשי מעשה.

הרב פרומן והדלאי לאמה. מחוות גוף והומור.

הרב פרומן והדלאי לאמה. מחוות גוף והומור.

כמי שמבין אנשים דרך הכתיבה שלהם זה עוזר לי להבין למה הרב מנחם כמעט לא כתב. הוא היה איש מעשה. המונח 'איש מעשה' נקשר בתודעה ציונית שלנו למייבשי ביצות ומקימי קואופרטיבים, לאנשים עם מכנסי עבודה וטנדר דאבל-קאבינה, לא לאנשים עם מכנסיים שלומפריות שנוסעים בטרמפים ומתעטרים בתפילין לקראת אתגרים פוליטיים. תחומי ההתעסקות שלו היו 'מעשיים' במובן אחר. אני חושב, לצורך העניין, על תיאטרון, על פוליטיקה, על קבלה ועל מצוות. המעשה משמעותי בכל אחד מהם. והמעשה שלו היה תמיד שילוב של הדרמטי, הקומי והדתי.

דרמה לא נוצרת מתוך מילים. היא נוצרת מתוך נוכחות בפעולה בתוך קונפליקט. זו היתה גם הנוכחות הפוליטית שלו, נוכחות בפעולה בתוך קונפליקט. הנוכחות הזו היתה תיאטרליות משום שהיא הכילה מודעות תהומית, קומית, לעובדה שמצד אחד מדובר במשחק, ומצד שני: יש לשחק אותו ברצינות גמורה. גם את פרטי הטקס הדתי הוא שיחק ברצינות קומית, מתוך הקפדה על כל פרטי הדקדוקים, ומתוך מודעות לכך שהמעשים הללו מקבלים את ערכם רק מתוך היותם משחק מוסכם בין האדם לבין בוראו. זהו משחק שיש בו מקום מכריע למעשה שנוהגים לכנות אותו 'תיאורגי', מעשה אנושי המשפיע בעליונים. כמו מחיאת הכף שאותה הנהיג בשנים האחרונות כדי לחבר בין שמאל וימין (בפוליטיקה ובספירות העליונות). כמו גינונים דיפלומטיים. משחק גמור ורצינות גמורה.

הרב מנחם פרומן ואנשי דת מוסלמים ונוצרים בתפילה לגשם בעין חניה (מתוך אתר מעריב)

וכאן מגיע ניגוד נוסף. כי כדי להיות איש-מעשה שכזה לא מספיק להיות איש תיאטרון, פעיל פוליטי, או תלמיד חכמים. כדי להבין וליצור את המכלול הזה ולהניע אותו צריך להיות אדם בעל הבנה פוסט-מודרנית עמוקה, בעל התמסרות יצירתית לזוהר הקדוש, ובעל אכפתיות ורגישות עמוקות להתרחשות האנושית והחברתית. היו לו הכלים להיות אינטלקטואל רחב אופקים המביע את דעתו בנימוס בפורומים ציבוריים, וכותב ספרים. אבל הוא לא הלך בדרך הזו. הוא בחר לשחק. ולפעמים גם שיר פשוט מן הרדיו או מחיאת כף יכולים להצליח במקום שדברי חכמות נכשלו בהם.

כאשר הולכים אינטלקטואלים לעולמם הם מותירים אחריהם את תורתם, זה זכרונם שנותר לברכה. כאשר הולך מאתנו איש מעשה, כאשר הולך צדיק, איך יכול זכרונו לברך אותנו? מי ימלא חסרונו? נדמה שמשהו מן המטלה מוטל עלינו.

 frumann poem

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , | 8 תגובות

לזכור בעל פה, לזכור בדיסק-און-קי

מאז הפוסט הזה שעסק בקשר בין ספרות דיגיטלית לספרות שלפני המצאת הדפוס, אני מרבה לחשוב על קשרים בין ספרות אינטרנט לבין ספרות שלפני הדפוס, ואולי אף לפני שהכתב נהיה כל כך דומיננטי, ונתקלתי בעובדה שאז והיום אנחנו נתקלים בעליה של שימוש במונחים הקשורים בזיכרון.

בעולם ידועים המחקרים של פרי ולורד על הספרות ההומרית, שהועברה בזיכרון, ושנוסחה בצורה שתקל על המבצע להיזכר במילותיה. בעולם התורה שבעל פה אנחנו מכירים את השינון, שהפך משם של פעולה טקסטואלית לשם של טקסט, משנה, המובדל מהטקסט שאותו קוראים, מקרא. גם היום מדברים הרבה על זיכרון, זיכרון פנימי, וזיכרון נשלף, איחזור מהזיכרון וזיכרון ענן. לא בדקתי אבל אני חושב שהשדה הסמנטי הזה לא היה כל כך דומיננטי בתקופה שבה הדפוס היה הטכנולוגיה הטקסטואלית המרכזית, ואני רוצה לחשוב קצת למה זה כך.

אפלטון

אני מציע כאן שני מקומות מפורסמים שבהם אפלטון מתייחס לזיכרון. בפיידרוס, הוא מספר מיתוס שאותו הוא מייחס למקור מצרי, על אודות תולדות כתיבה. לפי המיתוס פונה אמון (תמוז) אל תחות, ממציא הכתב, שהוצג שהמצאה שתועיל לזיכרון ואומר לו ש"ייחסת לו כוח פעולה הפוך ממש שיש בו. שכן יכניס ענין זה שיכחה בנשמות הלומדים אותו, כיון שהללו שוב לא יאמנו את כוח זכרונם, שמתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיהו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, מכוח דפוסים שאינם משלהם עצמם; לא המצאת, אפוא, סגולה לזכרון אלא להזכרה; וחכמה מדומה, לא אמיתית, הנך מקנה לתלמידיך" (תירגום ליבס, כרך ג', עמ' 419). הזיכרון הדיגיטלי הוא, איפוא, שלב נוסף בתהליך שבו האדם מוציא את הזיכרון מן המוח שבגופו לזיכרונות מלאכותיים, אולם מה ההבדל בין השניים?

הטענה ששם אפלטון בפי האל המצרי היא שהכתב משמש למה שהיום היינו קוראים לו 'איחזור' שליפה מן הזיכרון, אולם הוא איננו הזיכרון עצמו. אבל לא ברור מה מפריע לו. מה ההבדל בין איחזור לזיכרון. נלך עוד קצת עם אפלטון. לדידו של אפלטון הזיכרון איננו רק שימור של מידע, אלא גם מה שאנחנו קוראים לו 'לימוד'. ב'מנון' עורך אפלטון ניסוי בהוראה כשהוא מלמד ילד פרק בגיאומטריה, ומראה שהילד יכול להגיע בעצמו לידיעות מתמטיות כאשר מכוונים אותו נכון. את התהליך הלימודי הזה הוא מתאר כהיזכרות (כרך א', עמ'  440), שבו הנשמה נזכרת בידיעות שיש לה מלפני לידתו של האדם.

זכור את אשר עשה לך עמלק

כנראה לא סתם אני נזכר בזיכרון ביום הפורים, במוצאי שבת זכור. בשבת קראנו בתורה את המצווה הפרדוקסלית למחות את זכר עמלק. למה פרדוקסלית? משום שעמלק כבר נעלם מן העולם, והוא נזכר רק בציווי היהודי למחות את זכרו: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט).

הרב בני פרל, העלה בעמוד הפייסבוק שלו תשובה מעניינת. עמלק מתואר כמי שפוגע ביוצאי מצרים במדבר במקרה "אשר קרך בדרך" (שם, יח), ולכן הוא מסמל את המקריות. גם המן האגגי, כנראה מצאצאיו של אגג מלך עמלק, קובע את החלטותיו באמצעות פור, הוא הגורל. הדרך של מקריות, אומר הרב פרל, טוענת לחוסר משמעות, טוענת שאין מה לזכור. זיכרונם של עמלק הוא, אפוא, ההתנגדות הראויה להם, הטענה שגם לחוסר המשמעות יש משמעות.

ספר הזיכרונות

כי משמעות היא יחס. משמעות היא הקישור בין דבר לדבר, לדוגמא: בין צורתן של מספר אותיות, לצליל, ולמובן. זיכרון איננו רק שמירת מידע, אלא קישור בין מידע בזמן הווה לאותו המידע בזמן עבר. כשהמידע שלנו נשמר בספר, יש לנו אשליה שהוא יציב ולכן הזיכרון איננו שאלה.

במחשבות בעל פה, או במחשב, ההיזכרות חוזרת להיות צואר בקבוק של חשיבה. וההיזכרות הזו היא למידה, היא הקניית משמעות. היא קישור בין רגע בהווה לרגע מן העבר.

פורסם בקטגוריה טקסטואליות | עם התגים , , , , | תגובה אחת

'לא יעלה על הדעת' – לחשוב על חדשות כז'אנר

החדשות, או האקטואליה, הפכו לז'אנר המרכזי שדרכו אנחנו רואים את המציאות. היא נתפסת כמייצגת את הדברים עצמם. אלה שבאמת. זה מעין היפר-ריאליזם. כמו במילה אקטואליה, – מהמילה act, מעשה, כלומר: מה שקורה למעשה. אנחנו נוטים להביט מלמעלה על היוונים שראו את המיתוס כמציאות, אבל כמה אנחנו יכולים להתנשא עליהם כשאנחנו חושבים כשהחדשות הן "מה שקורה עכשיו". לא צריך להיות עיתונאי כדי לדעת שלא כל מה שקורה הוא חדשות. יש אירוע שמתאים להיות מסופר כ'חדשות' ויש אירועים שלא מתאימים לז'אנר. 'אדם נשך כלב' – חדשות; 'כלב נשך אדם' – לא חדשות.
אנחנו לוקחים את הז'אנר הזה ברצינות. הוא מייצג עבורנו את מה שדחוף, את מה שטעון התייחסות בשל שייכותו למציאות. מה שמופיע בחדשות איננו בגדר בידור או יצירה תרבותית אלא עניין רציני, עניין של ממש. אבל זה לא נשאר בתפיסת המציאות. ה'אקטואליה' משמשת בשיח הציבורי בן זמננו בתפקיד שפרשת השבוע נשאה בו לאורך השנים בשיח הציבורי היהודי. היא גם נושא לפרשנות, לדיוני עומק על 'לאן הגענו', לפארודיות, לבדיחות, למימים (meme) ולדרשות מעמיקות של סמיכות-פרשיות. היא קובעת את מה שמכונה סדר היום הציבורי.
החדשות הן ז'אנר דרמטי. הדרמטיות שלהן מאפשרת לאקטואליה לטשטש את הגבולות בין החדשותי והבידורי. הדרמטיות גם גורמת להן להתרכז בפוליטיקה מהסוג המפלגתי, המדינתי. גם כשאנחנו מבינים שגורלו של אדם בן זמננו נקבע לא רק על ידי זהות היושבים בכנסת אלא גם על ידי גורמים משפטיים, כיורוקרטיים וכלכליים מקומיים ובונלאומיים – עדיין הפוליטיקה המפלגתית תופסת מקום משמעותי יותר בתפיסת המציאות שלנו. היא דרמטית יותר, מתאימה יותר לז'אנר.
אבל מעבר לאופן שבו החדשות קובעות את מה שחשוב. הן משמשות בתפקידים חשובים באירגון הרגשות שלנו. כשאריסטו רצה לתאר את הטרגדיה כז'אנר הוא שאל מה היא עושה, אילו רגשות היא מעוררת. הוא מתאר את הטרגדיה כשילוב של חמלה ופחד, שמסייעת לצופה לנקז את משק הרגשות שלו. אני לא בטוח שהתגובה הרגשית היא תמיד ההגדרה המדויקת לז'אנר, אבל כשאני חושב על חדשות יש שני רגשות שמתבלטים: צדקנות וכעס.
החדשות מתחילות כשיש משהו מפתיע. אבל הן לא מסתיימות בזה. האירועים המפתיעים מעוררים עניין שמוגבל ל"סטודנט פורטוגזי נפל מהקומי השמינית ונשאר בחיים תודות למשאית כותנה שעברה במקום". המפתיע תופס את העין משום שהוא חורג מן הנורמלי. החדשות ה'רציניות' זוכות למעמדן בשל החריגה מהנורמטיבי. סיפור הופך ל'פרשה' בחדשות משום שהוא מזעזע אותנו, משום שאפשר לומר עליו 'לא ייתכן', ו'לא יעלה על הדעת', אבל אנחנו לא מורידים אותו מדעתנו אלא חוזרים ומשננים אותו מהדורה אחרי מהדורה. הוא המציאות האסורה, שחייבים לחזור ולגנות אותה, להעלות אותה על הדעת כדי לחזור ולשנן שהיא לא תעלה על הדעת. כאן נכנסים הכעס והצדקנות. הפריט (אייטם) החדשותי הוא מושא של כעס, ובימה להפגנה של צדקנות, הוא מאפשר לי למקם את עצמי מולו, לקיים לעצמי תודעה של טובים ורעים.
למה בעצם אני מבקר את זה? האם לא צריך להתבונן בדברים הבעייתיים? האם צריך רק לראות את הטוב ולהלל? בוודאי שלא. מילן קונדרה, ב'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום' מתאר מאוד יפה את הקשר בין קיטש לטוטאליטאריות. המשטר הטוטאליטארי עסוק בהכחשת הרע, הכחשת הסבל. התרבות החדשותית שלנו מתיימרת לעשות את ההפך. האם היא באמת עושה את זה?
אם לקרוא את הז'אנר של החדשות דרך השאלה האריסטוטלית "מה הוא עושה לצופה?" מעבר לעובדה שהחדשות מאפשרות לצופה להיות צודק בלי לעשות כל מעשה צדיקות, הן גם חוסמות אותו מלהכיר במציאות כמציאות. בניגוד לריאליזם הספרותי העסוק בתיאור, המאפשר לנו לשהות בהתבוננות על המציאות ולהכיר בקיומה, לכאוב אותה, להבין אותה, להזדהות איתה, החדשות שולחות אותנו לבחור צד, לנכר את עצמנו מהצד האחר, ולחשוב שזה עושה אותנו אנשים טובים.

קונדרה

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | 2 תגובות

"איש אחד רצה לקנות בית" – פוסט ארס-פוסטי

כשהייתי ילד היה רווח בבית הורי סיפור/בדיחת-נונ-סנס קצרצר בזו הלשון: "איש אחד רצה לקנות בית, אבל לא היה לו כסף, אז הוא קנה זיתים". במשך שנים ארוכות אני תוהה על כח המשיכה העצום שיש לבדיחת הקרש הזו, ואני חושב שהיא יכולה להסביר את המניע שלי לפתיחת הבלוג הזה.
אם יש משהו מצחיק בסיפורון הזה, הוא קשור לרגע שבו פער כמותי הופך לפער איכותי. לכאורה בית וזיתים הם שני דברים שקונים בכסף, ההבדל הוא רק הבדל של כמות. אבל רכישה של בית ורכישה של זיתים הן פעולות שונות בתכלית. אוכל הוא מוצר מתכלה קונים אותו כשגרת חיים; בית הוא מוצר בר-קיימא, וקניה של בית נתפסת תמיד כמהלך גורלי, קניה של כמעט פעם בחיים, והיא יכולה להשרות תחושה של כבדוּת אין קץ. המחשבה שזיתים יכולים להיות תחליף לבית משחקת עם הדומה והשונה באופן שמדגדג את האופן שבו אנחנו חווים את המושגים האלה וחושבים עליהם.
כשאדם כותב, הוא מותיר אחריו טקסט בר-קיימא. לכן נוהגים אנשים רציניים לקחת ברצינות את הכתיבה שלהם, בוודאי שמדובר בכתיבה עיונית שמבקשת לטעון טענות משמעותיות. בשנים האחרונות מצטברים אצלי דברים רבים שאני רוצה לומר. רעיונות משמעותיים שנדמים (ברגעים של תחושת חשיבות עצמית) כקניית בית, ככתיבת ספר עיון אקדמי (288 עמודים, 483 הערות שוליים). ואין זמן לכתוב דברים גדולים כאלה. אז מה לעשות? לקנות זיתים?
כאן מגיעה הבעיה. בעיניו של מי שרוצה לקנות בית אין טעם לקנות זיתים. זה מגוחך. אז לא קונים כלום. או בנמשל: לא כותבים כלום. דוגרים על רעיונות טובים כמו על חסכונות בבלטה. הבעיה שרעיונות הם חומר אורגני. אם לא מוציאים אותם להתאוורר הם עלולים להסריח. אז רגע לפני שזה קורה הגיע רעיון הבלוג. כי האינטרנט מאפשר כתיבה שהיא קניית זיתים יותר משהיא כתיבת בית, ועדיין היא בונה משהו.
הבלוג מאפשר לכתוב כל פעם קצת. גם רעיונות לא גמורים ולא מבוססים, שלא הספקתי לבדוק עד הסוף אם מישהו אמר אותם קודם, לתת לינקים במקום מראי מקומות (שזה בעצם דבר די דומה), לבנות לבנה על גבי לבנה. לחיות בשכירות ולאכול פיתה עם זיתים. רוצים לאכול קצת?

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | תגובה אחת