והיו לאות

IMG_20160120_153714480בתחנת הדלק שבכביש ליד קיבוץ מגל, ליד ביתן השירותים ישנו נגרר קטן, המכריז על עצמו כבית כנסת מטעם חב"ד. חוזר הביתה לצפון ולא הספקת להתפלל מנחה? זה המקום. כבר כתבתי באיזה מקום אחר על קניונים הממקמים את בית הכנסת יחד עם המרחב המוקצה (תרתי משמע) לפעילויות הלא מסחריות, המקומות המתייחדים לצרכי הגוף ול'צרכי הדת'. ובכן, מעניין לראות שגם כאשר בית הכנסת איננו יוזמה של הקניון, הוא מציית לכלל התיכנוני הזה. האסתטיקה של בתי כנסת במקומות עבודה משדרים שילוב של פרקטיקה מעשית המנסה לשלב שוליות עם מראית עין של קדושה זעירה. אפשר לראות בתמונה את חומרי הבניה הזולים, את מחזירי האור התלויים בחוטים מאולתרים את כלי נטילת הידיים התלוי ברישול על הברז המאולתר.

אבל לא בעבור כל אלה צילמתי את התמונה – מה שמשך את הסקרנות הסמיוטית שלי היא ההברקה הגרפית של תמרור עצור, שהיד שבו מעוטרת בתפילין ואומרת: "עצור! הנחת תפילין היום?". ההברקה הגרפית, מושכת את העין בזכות החיבור של היד המסומנת של תמרור העצור, השייכת בדמיוננו למרחב הציבורי, יד שכבר שכחנו שהיא יד, עם היד המקושרת בתפילין השייכת למקומות אחרים. הקישור הזה מעניין משום שגם התפילין נוצרו כתמרור, כאות. "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ". "הדברים האלה", בין אם מדובר עם אהבת האלהים או ייחודו, זוכים לאותות רבים המאותתים אליהם, על היד, על מזוזות השער, על פה, על לב.

כמו ה'עצור' של בית חב"ד המאולתר גם המקור פותח בציווי ,'שמע!', ובכל זאת משהו מפריע לי בתמרור הפונה אלי ומצווה 'עצור', אולי משהו שמוצאו באותם אלה ששואלים אותך 'התפללת מנחה?' כאילו זה עסקם שלהם. איזו תחושה שהציווי שבתמרור הזה פועל חזק מדי על המתבונן.

המסורת של אמירת הציווי הזה 'שמע ישראל' הצמידה אליו כף יד. אלא שאין זו כף היד הפונה אל מבטך ומצווה, כף היד מכסה את העיניים ב'שמע ישראל' חוסמת את המבט המצווה, ומפנה את תשומת לב אל הקול המצווה. לא תמרור אלא אות, 'שמע'.

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

להסתכל בקנקן כדי ללמוד על מה שיש בו: 'מכונת קריאה' תערוכה על ההיסטוריה של הספר בכנסיית טרה סנטה בירושלים

היסטוריה זה מדגדג. היסטוריה היא תרגיל גמישות נפלא למובן מאליו. וכשמדובר בספרים (האובייקטים הפיזיים, לא התוכן) אז ההיסטוריה שלהם היא תרגיל גמישות לאופן שבו אנחנו משתמשים במשמעות.

את התערוכה שביקרתי בה אצר פרופ' אדורדו ברביירי מהאוניברסיטה הקתולית במילאנו והיא מנסה להדגים את ההיסטוריה של הספר, ובעיקר של הכריכה מתוך אוספי כנסיית טרה סנטה (לא הבנין שליד ככר צרפת, הכנסיה ליד השער החדש). התערוכה פתוחה לשלושה ימים אני שוטטתי בתערוכה בליוויו של ד"ר לוקא ריבאלי (כאן בתמונה), שהצביע על פרטים מעניינים. התערוכה כאן רק עוד יומיים אז אני מביא כאן כמה אבחנות שהפריטים עוררו בי וגם סרטון למי שלא יספיק להגיע.

Dr. Luca Rivali, Università Cattolica del Sacro Cuore,

Dr. Luca Rivali

אנחנו מכירים את הכריכה כחלק מפעולת התקשורת, כטקסט. הכריכה היא פניה של הספר החוצה אל הנמען הפוטנציאלי, אל מי שעדיין לא פתח את הספר. יש בה עיקר דברי הספר, ויש בה מעין פרסומת כי בימינו הכריכה היא משתתפת משמעותית בחיים המסחריים של הספר כמוצר צריכה, היא מעין נסיון של הספר לצאת החוצה, כמו שחנות מוציאה את קרביה אל הרחוב על דוכנים. הכריכות האלה נראות כל כך מובנות מאליהן עד שצריך דיגדוג היסטורי רציני כדי לחשוב אחרת. כך לדוגמא, אפשר לראות בתערוכה ספרים שכרוכים בכתבי יד של כתבי יד ישנים או של ספר מודפס מן האינקונבולה. השימוש הזה מראה עד כמה הכריכה היתה רחוקה מלשמש כמצע לתקשורת על אודות הספר שאותו היא כורכת.

התערוכה מחזירה אותנו אל הכריכה כאובייקט, ואל הפונקציות הראשוניות שלה. השימוש הבסיסי הוא איחסון ושימור. התערוכה כוללת כריכות שנראות יותר כמו ארגז מאשר כמו מכשיר קריאה. גם הניידות של הספר מעלה על הדעת את המנעד שבין מחשב שולחני לבין טאבלט: אחד הפריטים הוא ספר כיס שמוצג יחד עם כיס נשיאה שמותאם לו בגודלו, ולצדו ספר ליטורגי ענק שמיועד להנחה בכנסיה על הדוכן ואיננו ניתן להזזה פשוטה. גם כאשר הכיתוב נכנס נראה שהמטרה שלו היא אירגון בספריה יותר מאשר קריאת-רוכלים בשוק הספרים. האוריינטציה של הכיתוב (אורך, רוחב) מלמדת אותנו על תפקיד ספרני, תפקיד של אירגון ואיחזור, ומראה את השינויים בהצגת הספרים בספריה.

ראשיתו של הספר, כפי שאנחנו מכירים אותו, במעבר מהמגילה אל המצחף (קודקס, להיסטוריה ואטימולוגיה של המילה עברית ראו כאן). אולם הספרים הראשונים לא מותירים רושם של יותר מאשר דפים שנקשרו זה לזה כדי שלא יתפזרו ברוח. רק השיפור בטכנולוגיות הכריכה, קודם בעץ ובחבלים, ואז בעור יהפכו את המצחף מכלי לאירגון ושימור של דפים, מעין קלסר, למכשיר קריאה.

השיפורים האלה עדיין לא הופכים את הכריכה לאמצעי תקשורת, לטקסט בפני עצמו. גם כאשר הכריכה מעוטרת ומקושטת, הקישוטים הללו עדיין אינם חלק מהטקסט של הספר. בשלב הראשון אפשר לראות קישוטים גראפיים, ואחד כך סימנים שתפקידם דומה יותר לאקס ליבריס (חותמת 'מספרייתו של…'), הם מעידים על הבעלות על הספר יותר משהם מעידים על המחבר ועל התוכן. בתערוכה יש ספר שהכיתוב הגדול על כריכתו מעיד על כך שהספר ניתן כמתנה ממלך צרפת לסולטן תורכיה. הדגש על הבעלות על האובייקט מזכירה קצת את היחס בן זמננו אל כלי הקריאה האלקטרוני כאל נכס של בעליו, נכס שאיננו תלוי בתוכן המשתנה המוכנס לתוכו. הקוראים האלקטרוניים האלה חותמים את התערוכה והם אולי המניע לאצירתה: בימים של שינוי בתנאים החומריים של הטקסט, אי אפשר שלא ללכת אחורה ולחפש את תחילת הסיפור.

בולטות בחסרונן בתערוכה המאות ה-19 וה-20. הנטיה הביבליוגרפית להביא את הספרים הנדירים מיקדה ממקדת את התערוכה באינקונבולה, ובמאתיים שנים שאחריה ודילגה על בניית סיפור מלא יותר של היווצרות הכריכה. הדילוג הזה גורם לקוראים הדיגיטליים החותמים את התערוכה להראות כמו אנקדוטה יותר מאשר כמו המשך הסיפור.

והנה קטלוג של התערוכה.

ואי אפשר לסיים פוסט על כריכה בלי דבריו הנפלאים של רבי נחמן בתורה הקצרה והקולעת:

תֵּכֶף שֶׁנַּעֲשֶׂה סֵפֶר מִן הַתּוֹרוֹת הַגְּבוֹהוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת מְאד מְאד
מֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מֵהֶם סֵפֶר, יֵשׁ עֲלֵיהֶם חִפּוּיִים וְהַסְתָּרוֹת
שֶׁנֶּחְפֶּה וְנִסְתָּר אוֹרָם הַצַּח וְהַנִּפְלָא
וְהַדַּפִּין שֶׁל כְּרִיכָה הֵם מְחַפִּים וְכוּ'.

(ליקוטי מוהר"ן, תניינא, לו)

פורסם בקטגוריה טקסטואליות | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

'כנרת כנרת' בתיאטרון החאן

הצגה "כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן, המוצגת כעת בתיאטרון החאן הירושלמי, היא מחווה היסטורית כלפי העלייה השנייה וסמליה. כדי להבין את ההצגה צריך לפענח את האופן שבו המחווה הזאת מנסה לגשר על פערי הזמנים. "מה השנה?", שואל המספר בפרולוג להצגה, ועונה: "אלף תשע מאות שתים עשרה – וחצי", ומכוון לשנותיה הראשונות של דגניה, המכונה כאן "הגלילה". את הפרולוג שכתב אלתרמן מקדים פרולוג בימתי ללא מילים, הפורס את רפרטואר התנוחות והמחוות של חיי העמל והרעות החלוציים. הפרולוג, כמו ההצגה כולה, נחתם בצילום ההעמדה הקבוצתי המוכר והאופייני.

מתח‭ ‬בין‭ ‬נטיות‭ ‬פרטיות‭ ‬למחויבות‭ ‬אידאולוגית‭. ‬מתוך‭ "‬כנרת‭ ‬כנרת‭" ‬ צילום‭: ‬יעל‭ ‬אילן

עינה של האידיאולוגיה

המחזה "כנרת כנרת" של אלתרמן מבוסס על מעשים שהיו: על מעשה ובו חבר שאיבד כסף השייך לקבוצה לווה כסף כדי להחזירו, וחבריו רואים בכך בגידה משום שלא בטח באמונם בו ולא סיפר להם על אובדן הכסף; על מעשה בתינוק הראשון שהכול ראו בו רכוש ציבורי; על חבר שנהרג בפרעות ועל צרות וקדחת. אולם המעשה ההיסטורי איננו מוקד ההצגה, אלא דווקא המחווה ההיסטורית. כאשר תיאטרון עוסק במעשה ההיסטורי הוא יכול להעלות דילמה של זהות קולקטיבית או של שאלה מוסרית העולה מתוך ההתרחשות ההיסטורית, ולהציג אותה באור חדש. אלתרמן אמנם מאיר את החלוצים באור מגוחך, אבל זהו גיחוך מלא בפאתוס קיומי והיסטורי, מעין זה שאפשר למצוא ב"רומן רוסי" של מאיר שלו. המחווה של המחזה היא חגיגית יותר מאשר ביקורתית: הוא הועלה לראשונה לכבוד חנוכת הבניין המחודש של תיאטרון הקאמרי עם פרוס שנת 1962, חמישים שנה אחרי אותה 1912 וחצי.

גלריית הדמויות של אלתרמן מותאמת למבנה האידיאולוגי המקובל. במרכז עומדת חבורה של חלוצים צעירים שהמעשה ההרואי שלהם ב"הגלילה" עומד במרכז הדיון. לצדם יש שתי קבוצות המאירות אותם ואת המעשה שלהם. הקבוצה שמקבלת מקום עלילתי משמעותי היא קבוצת המבוגרים הבורגנים (הסוחר, זוג הפונדקאים והוריו של החלוץ שנהרג), המכירים בחשיבותו של מפעל ההתיישבות אבל מנסים להכניס מעט היגיון הורי, כפי שמתבטאת זלטינה הפונדקאית: "ומתעורר בי חשק להשכיב לאט לישון את כל תנועת–הפועלים שלך… ולכסות אתכם יפה… ולקרוא לאמא שלכם כדי שהיא תיקח אתכם הביתה". לצדם יש דמויות אחרות, שהחשיבות שלהן פחות עלילתית ויותר קומית, אבל אפשר למצוא אצלן גם אמירות פואטיות הנותנות הקשר ופשר למפעל ההרואי והמגוחך של ההתיישבות הציונית: הציירים מבצלאל המחפשים פרספקטיבה, יסנוגורסקי החלוץ שהתווכח עם עצמו עד שהתפצל, ודמותו של סעדיה העולה הזקן מתימן, שעבורו מפעל ההתיישבות הוא ביטוי של חזון הנביאים.

ההצגה עולה כעת בחאן הירושלמי, יובֵל וצ'ופצ'יק אחרי ההפקה של הקאמרי, בעריכתה של שחר פנקס ובבימויה של שיר גולדברג, והן מתאימות למחווה האלתרמנית שפה בימתית שמתאימה לה מאוד: תמונת הסיום של המחזה, הצילום ההיסטורי, מוכפלת מספר פעמים בהצגה, נוספת מקהלה המעצימה את הקולקטיביות של המחזה, ואת הפאתוס של המחווה החלוצית מלווה קריצה בימתית פה ושם. כך, לדוגמה, כאשר מתגלע המתח, המדובר מאוד בתרבות החלוצית, בין הנטיות הפרטיות לבין המחויבות האידיאולוגית, מיוצגת עינה הפקוחה של האידיאולוגיה בפנס תאורה הנתון בידיה של ריבה (כרמית מסילתי–קפלן), המפנה אור של אשמה אל הדמויות הסוטות מן הדרך. זהו רעיון בימתי מקסים, שאיננו מנוצל להעצמה דרמטית מתוחה אלא ליצירה של קטעי קומדיית מצבים.

דמויות החלוצים בהצגה מתרפקות על התינוק הראשון ועל התרנגול הראשון, מנדל, שהוא "התרנגול הראשון – ולפי שעה היחידי – של ההתיישבות השיתופית של העלייה השנייה, כולל הפועל הצעיר ופועלי ציון והסתדרות הפועלים החקלאיים. טוב שיש לו קול חזק. תרנגול אחר היה נצרד מזמן. מגיע לו שיהיה לו שם". ההצגה נענית לפאתוס של המחזה. התרנגול מנדל והמספר מתלכדים לדמות אחת (ניר רון המצוין) שקריאתו היא קריאת ההשכמה של ההיסטוריה. בסך הכול מתקבלת כאן הצגה אסתטית הנותנת את כל ה"הו–הו הפרוגרמה" האלתרמני בתוך כלי נאה. עיצוב הבמה המורכב מצליח להיות גם עשיר וגם נותן מקום לאופי הספרטני של התקופה. ביחד עם עיצוב התלבושות והתאורה מתקבלת כאן צבעוניות מובהקת של חומים ובז'ים דמוית צילומי ספייה. גם הטקסט האלתרמני הערוך בידי פנקס יושב בדרך כלל היטב בפי להקת השחקנים של החאן.

עריכה חסרה

אבל מה הפשר של כל זה? בניגוד לתל אביב המפא"יניקית של שנות השישים, מחווה עמוסת פאתוס להתיישבות העובדת כבר איננה פעולה מובנת מאליה. בישראל של העשור שלנו רפרטואר המחוות החלוצי עומד על רקע עבודה כמו "חומה ומגדל" (2009) מתוך הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא שבה מתוארים העמל, הרעות וההתלהבות במסגרת הניסיון להחזיר את היהודים למרחב האירופי. על הרקע הזה קצת קשה יותר להסתפק בהתרפקות על חבורה של צעירים חולמים שהמבט ההורי דואג לכוון את היחס אליהם אל ההתפעלות הסלחנית מפעוט שאומר את מילותיו הראשונות על במת ההיסטוריה.

"במת ההיסטוריה", התיאור המטפורי של ההתרחשות ההיסטורית, הוא גם ביטוי טוב לדין וחשבון שאלתרמן נותן לציונות, שהוא פואטי ותיאטרלי יותר משהוא אידיאולוגי. אלתרמן בונה את התזה שלו בעיקר באמצעות דמויות המשנה, המעסיקות את עצמן בשאלות של אמת אישית וייצוג אמנותי. גרישה הצייר מנסה לתפוס "פורטרט של הזמן" ומוטרד מהעדר הפרופורציה בין התרוממות הרוח בתנועה הציונית לבין המציאות הממשית העלובה שבה ההתיישבות מונה אנשים בודדים בלבד. יסנוגורסקי התפצל מעצמו בטענה שכל המלל הציוני שלו מכסה על העדר מעש וחידלון פנימי.

אולם בעוד שדמויות האינטלקטואלים התל אביביים מוטרדות מהכרזות שאין להן גיבוי במציאות ההיסטורית, הרי שאביהן מולידן, אלתרמן, חוגג את ההיסטוריה כבמה תיאטרלית שעליה עולה מחזה הפאתוס הציוני. החלוציות הציונית, כמו התיאטרון, היא ניסיון להעלות סיפור מופלא על במת המציאות, וסודה, אומר לנו אלתרמן, הוא ביכולת התיאטרלית להעלות על הבמה הזאת סיפור בדיוני לגמרי, סיפור שמתעלם לגמרי מכללי ההיגיון והמציאות, ולהפוך אותו למציאות. סעדיה עדני, העולה התימני–תנ"כי, מצליח להפוך את החלום ואת מילות הנבואה לחזקים יותר מהמציאות. בעוד שעל במת ההיסטוריה נאלץ הסיפור להציג את עצמו כסיפור ריאלי, במת התיאטרון משחררת אותו מהצורך להעמיד פנים ומאפשרת ליוצרים להציג את הפנים המגוחכות של החלוצים בלי לעלוב בהם, שכן התיאטרון הוא המקום שאפשר לספר בדיה מושלמת שעדיין נחשבת לאמת.

עריכת ההצגה איננה עושה חסד עם דמויות המשנה, תופסת אותן כקישוט ומחמיצה את האמירה שלהן. מהביקורת הארס–פואטית של הצייר גרישה נשארת בעיקר אמרת הכנף הכמו–אפיקוראית: "עכשיו אנחנו פה ואין לנו פרספקטיבה, ואחר כך כשסוף סוף כבר תהיה פרספקטיבה, אנחנו כבר לא נהיה פה", הזוכה לתשומת לב בעיקר בשל היותה מחוכמת ואיננה משליכה על הפרספקטיבה הבימתית. דמותו המפוצלת של יסנוגורסקי מופיעה כמעדן קומי משובח, אבל בעוד יסנוגורסקי המפוצל של אלתרמן תוהה על האותנטיות של קיומו, יסנוגורסקי המפוצל של פנקס מעלה ויכוח שבלוני של העבר האישי וההגשמה העצמית מול החזון של ארץ ישראל. דמותו של העולה התימני מן המחזה נעלמת לגמרי מן ההצגה, אולי כדי לנטרל מהחלוציות את הממדים היהודיים שלה, ואולי כדי לקיים את המסורת ההיסטורית של גירוש התימנים מכנרת.

עם או בלי הקריצה הארס–פואטית של אלתרמן, להצגה "כנרת כנרת" איכות משחררת המאפשרת להרים את הראש ולהיזכר בעוצמתו של המעשה החלוצי בלי הקנאות של האנטי–ציונים מזה והניאו–ציונים מזה, להיזכר בהם בתודה ובחיוך.

הרשימה הופיעה לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

—-

פורסם בקטגוריה קריאות וביקורות | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

טרמינליה

ביום 23 בפברואר חגגו הרומים את הטרמינליה, חגו האל טרמינוס, אל הגבול והגדר (ראו כאן אצל אובידיוס, בחיבור Fasti שהוא מעין מגילת תענית רומאית). טרמינוס היה האל היחיד שלא פינה את מקומו לבניית מקדשו של יופיטר והפך, לפיכך, למרכז הקבוע. הגבול הופך משוליים למוקד.

לרגל החג, אני רוצה לשתף אתכם בהרצאה שלי ממזמן על טרמינל לומינלט של מאיר אריאל, שבה אני משתמש בשיר כדי להבין את תפקידו של הטרמינל בתפיסת המרחב שלנו. ההרצאה מתוך הכנסים המושגיים המשובחים של 'מפתח'. מה כל כך מקסים במטוס ממריא דרך דמעה שקופה? מהי ההתפוצצות המדליקה את שמי הערב פתאום? ז'ה ת'אים איי לאב יו טרמינל. תהנו.

פורסם בקטגוריה לחשוב מושג, קריאות וביקורות | עם התגים , , , , , , , , , , , | כתיבת תגובה

סיפור ולישון (ומילה על טקסי מעבר)

כל הנחלים הולכים אל הים וכל סיפורי הילדים הולכים לישון. לעתים נראה שספרות הילדים קמה כאיש אחד והתגייסה למלחמה להשכיב את ילדי העולם לישון. זו המלחמה הנמשכת מאז ומעולם בין הדורות. באפוס המסופוטמי 'אנומה אליש' מתחילות מלחמות האלים בנסיון של אפְּסוּ להרוג את ילדיו שהפריעו לו לישון. חבל שהוא לא חשב לספר סיפור.
יש סיפורים שבהם השינה היא סיום מאולץ, ולא כל כך הכרחי של העלילה, כמו בסיפורו של דויד גרוסמן, 'השפה המיוחדת של אורי'. סיפורים אחרים, 'כמו לילה טוב ירח' בוחרים באסטרטגיה מדיטטיבית-היפנוטית. בסיפורים כמו 'דני והדינוזאור' השינה היא סיום ליום מרגש ומלא פעילות. אבל למה כל כך קשה להם ללכת לישון? ישנם כמה סיפורים הנוגעים באופן עמוק בשאלה הזאת ומנסים להתמודד איתה, אולי פעם אני אכתוב עליהם משהו. היום אני רוצה להתמודד עם קושי שגם אני פוגש אותו כמבוגר שלא קל לו ללכת לישון. הפרידה. לא קל להיפרד מן היום, לוותר על מה שאפשר עוד לעשות לפני שמרפים ממנו ושוקעים לתוך החשיכה.
סיפור כזה הוא מעשה בחמישה בלונים, מאת מרים רות. הבלונים הם מקור של אושר אבל הם גם בני חלוף ולילדים לא קל להתמודד עם זה, אבל הם מתמודדים, כל אחד בדרכו, ומאבדים את הבלון שלהם איש בדרכו. שלושת הילדים הראשונים חוגגים את הבלון באופוריה, ועם שני הילדים הנותרים מתפתח הסיפור לכדי טקס של פרידה.
אורי הוא הראשון. ומשום כך הוא חוגג את אושר הבלון בלי שום מודעות לאפשרות של האבדן. 'אורי שמח, רץ וקפץ' הוא זורק את הבלון לאויר ותופס אותו שוב ושוב עד שהבלון נדקר בקוץ. סיגלית מאבדת את הבלון בנסיון לחלוק אותו עם החתולה שלה. רון פוגש את אביו ומבקש ממנו לנפח את הבלון עד שיהיה 'גדול כמו השמש', והוא מנפח אותו עד שהוא מתפוצץ. רון ואביו, איקרוס ודדאלוס של הבלונים, נתקלים באבדן מתוך ההיבריס של חוויית הקיום מתוך הנסיון להעצים אותה עד לקצה גבול היכולת. אחרי פיצוצם של שלושת הבלונים חרדת האבדן שפוכה על הסיפור. רותי היא הדמות הטראגית מכולן: היא מאבדת את הבלון שלה דוקא מתוך חרדת האבדן, היא מחבקת כדאי שלא יאבד, ודווקא לכן הוא מתפוצץ.
גם הבלון של אלון מתעופף. אין מנוס מן האובדן. אבל יש דרך סבירה להתמודד איתו. טקס הפרידה. הבלון האדום של אלון הוא היחיד שאיננו מתפוצץ. הוא אובד בשלמותו ואלון, ובעקבותיו הילדים כולם, מנופף לו לשלום ולכן זוכה לרגע אחד אחרון של התבוננות מפוקחת באובדן שכבר התרגש עליו, הוא זוכה לטקס של פרידה. הטקס הופך את הפרידה הכואבת לאפשרית. הבלון של אלון לא מתפוצץ. כמו אליהו הנביא, הוא עולה השמימה מבלי למות.
את העוצמה של חרדת השינה הכרתי כשילדי היו צעירים יותר. היא התעצמה לנוכח אסוציאציה שאחזה בלי בלי להרפות, בין איור הסיום של אורה איל לסיפור לבין השיר המפורסם 'ראה שמש' של רבי שלמה אבן גבירול, תמונה של עיגול גדול מאדים בשמי המערב.
ראה שמש, איור: אורה איל
השיר הזה, שהוא שיר אשכבה לפטרון של המשורר, יקותיאל אבן חסאן, משתמש באסטרטגית הפרידה של אלון והבלון האדום, שהיא גם האסטרטגיה של הסיפור לפני השינה. כדי להגיע לשקיעתו של אדם מתחיל השיר בשקיעתה של השמש. שקיעה נהדרת המממלאת בצבעיה את מלוא השמים. המוות, כמו השינה בסיפורי ילדים נחשף רק בסוף, אחרי שהחושך הוא כבר חלק מהתמונה האסתטית של השקיעה.
מחוות השלום לבלון האדום, ההיקסמות מתמונת השקיעה, הסיפור על שינה לפני ההליכה לישון, כולם מאפשרים לנות להשתקע בתוך רגע שבו מיוצג המצב שלנו כשהוא ממוסגר, נפרד מרצף החיים. לכן הוא מאפשר לנו להיפרד, ללכת לישון. משהו קורה בפער שבין המצב לבין הסיפור עליו, כמו אריסטו המדבר על ההבדל מראה המעורר כאב ותמונתו מעוררת הנאה (פואטיקה א, ד).

'הנה הזגוגית' אומר הדובר של אלתרמן לבתו הצוחקת 'על קו מפתנה כעל סף נשמתנו הרעש נפרד מן האור'. ועוד מוסר אותו דובר, שלכן 'שמהּ צלול משמותינו'. הזכוכית מפרידה בין המראה לבין המתבונן, מאפשרת לו לראות את העיר הרועשת מבלי להיות חלק ממנה. הסיפור הממוסגר מאפשר לנו להתייחס להתייחס לחיים שלנו כאילו הם תחומים בתוך מסגרת. שמו צלול משמותינו.

*

[ועוד אסוציאציה: "בואינג אדמדם ממשיך לרוץ ומתרומם, לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם, דרך הדמעה של הליצן המשתומם" אבל זה כבר מסיפור אחר]

פורסם בקטגוריה לחשוב מושג, קריאות וביקורות | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת