טרמינליה

ביום 23 בפברואר חגגו הרומים את הטרמינליה, חגו האל טרמינוס, אל הגבול והגדר (ראו כאן אצל אובידיוס, בחיבור Fasti שהוא מעין מגילת תענית רומאית). טרמינוס היה האל היחיד שלא פינה את מקומו לבניית מקדשו של יופיטר והפך, לפיכך, למרכז הקבוע. הגבול הופך משוליים למוקד.

לרגל החג, אני רוצה לשתף אתכם בהרצאה שלי ממזמן על טרמינל לומינלט של מאיר אריאל, שבה אני משתמש בשיר כדי להבין את תפקידו של הטרמינל בתפיסת המרחב שלנו. ההרצאה מתוך הכנסים המושגיים המשובחים של 'מפתח'. מה כל כך מקסים במטוס ממריא דרך דמעה שקופה? מהי ההתפוצצות המדליקה את שמי הערב פתאום? ז'ה ת'אים איי לאב יו טרמינל. תהנו.

פורסם בקטגוריה מרחב, קריאה בטקסטים | עם התגים , , , , , , , , , , , | השארת תגובה

סיפור ולישון (ומילה על טקסי מעבר)

כל הנחלים הולכים אל הים וכל סיפורי הילדים הולכים לישון. לעתים נראה שספרות הילדים קמה כאיש אחד והתגייסה למלחמה להשכיב את ילדי העולם לישון. זו המלחמה הנמשכת מאז ומעולם בין הדורות. באפוס המסופוטמי 'אנומה אליש' מתחילות מלחמות האלים בנסיון של אפְּסוּ להרוג את ילדיו שהפריעו לו לישון. חבל שהוא לא חשב לספר סיפור.
יש סיפורים שבהם השינה היא סיום מאולץ, ולא כל כך הכרחי של העלילה, כמו בסיפורו של דויד גרוסמן, 'השפה המיוחדת של אורי'. סיפורים אחרים, 'כמו לילה טוב ירח' בוחרים באסטרטגיה מדיטטיבית-היפנוטית. בסיפורים כמו 'דני והדינוזאור' השינה היא סיום ליום מרגש ומלא פעילות. אבל למה כל כך קשה להם ללכת לישון? ישנם כמה סיפורים הנוגעים באופן עמוק בשאלה הזאת ומנסים להתמודד איתה, אולי פעם אני אכתוב עליהם משהו. היום אני רוצה להתמודד עם קושי שגם אני פוגש אותו כמבוגר שלא קל לו ללכת לישון. הפרידה. לא קל להיפרד מן היום, לוותר על מה שאפשר עוד לעשות לפני שמרפים ממנו ושוקעים לתוך החשיכה.
סיפור כזה הוא מעשה בחמישה בלונים, מאת מרים רות. הבלונים הם מקור של אושר אבל הם גם בני חלוף ולילדים לא קל להתמודד עם זה, אבל הם מתמודדים, כל אחד בדרכו, ומאבדים את הבלון שלהם איש בדרכו. שלושת הילדים הראשונים חוגגים את הבלון באופוריה, ועם שני הילדים הנותרים מתפתח הסיפור לכדי טקס של פרידה.
אורי הוא הראשון. ומשום כך הוא חוגג את אושר הבלון בלי שום מודעות לאפשרות של האבדן. 'אורי שמח, רץ וקפץ' הוא זורק את הבלון לאויר ותופס אותו שוב ושוב עד שהבלון נדקר בקוץ. סיגלית מאבדת את הבלון בנסיון לחלוק אותו עם החתולה שלה. רון פוגש את אביו ומבקש ממנו לנפח את הבלון עד שיהיה 'גדול כמו השמש', והוא מנפח אותו עד שהוא מתפוצץ. רון ואביו, איקרוס ודדאלוס של הבלונים, נתקלים באבדן מתוך ההיבריס של חוויית הקיום מתוך הנסיון להעצים אותה עד לקצה גבול היכולת. אחרי פיצוצם של שלושת הבלונים חרדת האבדן שפוכה על הסיפור. רותי היא הדמות הטראגית מכולן: היא מאבדת את הבלון שלה דוקא מתוך חרדת האבדן, היא מחבקת כדאי שלא יאבד, ודווקא לכן הוא מתפוצץ.
גם הבלון של אלון מתעופף. אין מנוס מן האובדן. אבל יש דרך סבירה להתמודד איתו. טקס הפרידה. הבלון האדום של אלון הוא היחיד שאיננו מתפוצץ. הוא אובד בשלמותו ואלון, ובעקבותיו הילדים כולם, מנופף לו לשלום ולכן זוכה לרגע אחד אחרון של התבוננות מפוקחת באובדן שכבר התרגש עליו, הוא זוכה לטקס של פרידה. הטקס הופך את הפרידה הכואבת לאפשרית. הבלון של אלון לא מתפוצץ. כמו אליהו הנביא, הוא עולה השמימה מבלי למות.
את העוצמה של חרדת השינה הכרתי כשילדי היו צעירים יותר. היא התעצמה לנוכח אסוציאציה שאחזה בלי בלי להרפות, בין איור הסיום של אורה איל לסיפור לבין השיר המפורסם 'ראה שמש' של רבי שלמה אבן גבירול, תמונה של עיגול גדול מאדים בשמי המערב.
ראה שמש, איור: אורה איל
השיר הזה, שהוא שיר אשכבה לפטרון של המשורר, יקותיאל אבן חסאן, משתמש באסטרטגית הפרידה של אלון והבלון האדום, שהיא גם האסטרטגיה של הסיפור לפני השינה. כדי להגיע לשקיעתו של אדם מתחיל השיר בשקיעתה של השמש. שקיעה נהדרת המממלאת בצבעיה את מלוא השמים. המוות, כמו השינה בסיפורי ילדים נחשף רק בסוף, אחרי שהחושך הוא כבר חלק מהתמונה האסתטית של השקיעה.
מחוות השלום לבלון האדום, ההיקסמות מתמונת השקיעה, הסיפור על שינה לפני ההליכה לישון, כולם מאפשרים לנות להשתקע בתוך רגע שבו מיוצג המצב שלנו כשהוא ממוסגר, נפרד מרצף החיים. לכן הוא מאפשר לנו להיפרד, ללכת לישון. משהו קורה בפער שבין המצב לבין הסיפור עליו, כמו אריסטו המדבר על ההבדל מראה המעורר כאב ותמונתו מעוררת הנאה (פואטיקה א, ד).

'הנה הזגוגית' אומר הדובר של אלתרמן לבתו הצוחקת 'על קו מפתנה כעל סף נשמתנו הרעש נפרד מן האור'. ועוד מוסר אותו דובר, שלכן 'שמהּ צלול משמותינו'. הזכוכית מפרידה בין המראה לבין המתבונן, מאפשרת לו לראות את העיר הרועשת מבלי להיות חלק ממנה. הסיפור הממוסגר מאפשר לנו להתייחס להתייחס לחיים שלנו כאילו הם תחומים בתוך מסגרת. שמו צלול משמותינו.

*

[ועוד אסוציאציה: "בואינג אדמדם ממשיך לרוץ ומתרומם, לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם, דרך הדמעה של הליצן המשתומם"]

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , , , , , | תגובה אחת

מדרש 'ולא היה לי זמן'

חיים גורי כותב 'ולא היה לי זמן'. האם יש מישהו שיש לו זמן?

 

אמר האיש העסוק:

הזמן תמיד מועט, תמיד יש ממנו רק אחד. העבר כבר איננו ויש עוד הרבה להספיק, וזאת קמצנות מטרידה מאוד. כי הדעת נותנת שאם משהו ניתן בצמצום כדאי יהיה לקמץ בו, ולשמור מעט לאחר כך. אבל הזמן קמצן, הוא מתעקש, תמיד יש ממנו רק אחד.

 

אמר הכלכלן:

הזמן הוא סך נתון של כך וכך. זמן הוא כסף. זו משוואה מאוד פשוטה. לכן כשהקומקום רוחש תוכל להספיק להתקשר ולברר דברים נחוצים במשרד. אם אכלת מהר, תוכל בזמן הנותר לבדוק ברשימות ולסכם מספר. הזמן הוא סך נתון, מה שנחסך כאן אפשר להשתמש בו שם. כל רגע הוא יקר ובמקום לבזבז על השתהות, אפשר למצוא עוד רגע לפעילות.

 

אמר המטייל:

תמיד יש זמן. הוא כאן כבר ממזמן. וגם מחר, יש על מי לסמוך, מחר יהיה כאן זמן אחר, ואין מה לדאוג. אתמול היינו שם, היום אנחנו כאן, וגם מחר יהיה לנו זמן. תמיד אחד, ובכל רגע אחר, והוא היה הווה ויהיה.

*

אמר האיש העסוק למטייל: זמן אחד אף פעם איננו מספיק. צריך להספיק לעשות כך וכך, לכן צריך הרבה זמן.

אמר המטייל לאיש העסוק: הזמן שלא הגיע עדיין איננו ברשותך, ולמה אתה נותן את עיניך במה שאיננו שלך?

אמר האיש העסוק למטייל: אבל אני יודע שהוא יגיע, אני לוקח אותו בחשבון.

אמר המטייל לאיש העסוק: אתה לוקח אותו בכוח הזרוע, הוא עדיין לא ניתן לך.

אמר האיש העסוק למטייל: אני צריך לשלוט בזמן שלי, אני מנהל אותו, אחרת הוא ילך לאיבוד, וכך לא יהיה לי זמן.

אמר המטייל לאיש העסוק: והנה יש לך זמן, הוא ניתן לך. זה לא בשליטתך. זה חסד.

אמר האיש העסוק למטייל: אני לא זקוק לחסדים.

אמר המטייל לאיש העסוק: אבל תמיד הזמן לא מספיק לך. אתה תמיד מקבל זמן ותמיד רוצה יותר.

 

*

 

אמר רבי נחמן:

אַךְ יֵשׁ מַעֲשֶׂה שְׁלֵמָה כִּי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא בֶּאֱמֶת אִישׁ גָּדוֹל מְאד וְהוּא (הַיְנוּ זֶה הַכְּבַד פֶּה) הוֹלֵךְ וּמְקַבֵּץ כָּל הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת, וּמֵבִיא אוֹתָם אֶל זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת וְעִקַּר הִתְהַוּוּת הַזְּמַן (כִּי הַזְּמַן בְּעַצְמוֹ הוּא נִבְרָא) הוּא עַל יְדֵי הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת וְזֶה הַכְּבַד פֶּה הוּא הוֹלֵךְ וּמְקַבֵּץ כָּל הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת, וּמֵבִיא אוֹתָם אֶל זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת כַּנַּ"ל

וְיֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן וְכָל דָּבָר יֵשׁ לוֹ לֵב וְגַם הָעוֹלָם בִּכְלָלוֹ יֵשׁ לוֹ לֵב […] וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל, וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן, בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו […] וּכְשֶׁזֶּה הַלֵּב הָיָה מִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי יִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כִּי הַלֵּב הוּא הַחִיּוּת שֶׁל כָּל דָּבָר וּבְוַדַּאי אֵין קִיּוּם בְּלא לֵב, וְעַל כֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ אֶל הַמַּעְיָן רַק עוֹמֵד כְּנֶגְדּוֹ, וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְצוֹעֵק כַּנַּ"ל

וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן, כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן, הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק, וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם, וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל וְיִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל וַאֲזַי, סָמוּךְ לִגְמַר הַיּוֹם, אֲזַי מַתְחִילִים לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה וּמַתְחִילִין לוֹמַר חִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים זֶה לָזֶה (בְּאַהֲבָה רַבָּה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד) וְזֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹ הַשְׁגָּחָה עַל זֶה וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם בְּסוֹפוֹ מַמָּשׁ לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק, אֲזַי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא נוֹתֵן בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד לְהַלֵּב הַנַּ"ל, וְהַלֵּב נוֹתֵן הַיּוֹם לְהַמַּעְיָן וַאֲזַי שׁוּב יֵשׁ זְמַן לְהַמַּעְיָן וּכְשֶׁזֶּה הַיּוֹם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא בָּא מִשָּׁם, אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ גַּם-כֵּן בְּחִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים מְאד […]

וְכָל הַזְּמַן שֶׁיֵּשׁ לְהָאִישׁ חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת הַכּל עַל יָדִי (הַיְנוּ הַכְּבַד פֶּה שֶׁמְּסַפֵּר כָּל זֶה) כִּי אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְקַבֵּץ כָּל הַחֲסָדִים שֶׁל אֱמֶת, אֲשֶׁר מֵהֶם הִתְהַוּוּת הַזְּמַן כַּנַּ"ל […]

(רבי נחמן מברסלב, סיפורי מעשיות)

פורסם בקטגוריה Uncategorized | עם התגים , , , | 3 תגובות