איש מעשה אבד מן העולם – אחרי לווייתו של הרב מנחם פרומן

הרב מנחם פרומן 1945-2013

הרב מנחם פרומן 1945-2013

אני חוזר מלווייתו של הרב מנחם פרומן. עמדתי בין המוני אנשים מלאי צער על האור הגדול, והצחוק הגדול, הצדיק הגדול והמשוגע שהלך מן העולם. דיברו עליו אנשים. דברי חכמה ועמקות של ממש. חבריו דיברו. תלמידיו דיברו. והוא שתק. אני חיפשתי את דבריו שלו. דבריו שלו היו השירים שביקש שיושרו. זה מה שנותר ממנו באותם הרגעים בבית הכנסת בתקוע, וסביבו. בחירה של מי שכבר איננו מופיע והוא נותר רק כשותף בבימוי של הפרידה ממנו.

האדם שלא פסק מללמוד תורה, והגדיל לדבוק בעמוקות שבמילים, במילותיו של הזוהר הקדוש, בחר בשירי זמר פשוטים, ב'אתה לי ארץ' של יורם טהר לב, וב'אין לי ארץ אחרת' של אהוד מנור. הוא הותיר אותי עם השאלה מה יש בפרידה ממנו שיכול להתבטא רק בשירים שאלתרמן כינה אותם 'הזמר הנפוץ שלא דבר-ערך ולא שכיית חמדה הוא', וכבר הוא עמד על היתרון שלהם להעביר רגעים גדולים.

לפני כמה שנים התיישבתי כדי לסייע לו כעורך, להביא משהו מהדברים המיוחדים שלו אל הציבור בספר. היתה מחשבה על מספר ספרים, ליוויתי אותו במחשבות. חברי, אודיה צוריאלי, עבר על קטעי ארכיון וברר מהם, אבל בסוף לא יצא דבר. הרב אמר שהוא רוצה בצאתם של הספרים לאור, אבל כשזה הגיע לעבודת כתיבה של ממש, אני חושב שמשהו בו התנגד, והוא לא התמסר לכך. תמיד היו דברים דחופים יותר, פגישות ברשות הפלסטינאית ובמזרח העיר, שיעור שמישהו ביקש שיעביר והוא נמשך עד השעות הקטנות. לכתיבה לא התיישב. לא יותר מאשר מאמר פה ושם או מאמר פובליציסטי.

מה שעוזר לי להבין את סירובו של הרב מנחם לכתיבה הוא תיאור ההיסטוריה של הדת שכתבה חביבה פדיה בספרה 'מרחב ומקום'. פדיה מתארת שלב ראשוני בהיווצרותה של מהפכה דתית, שלב שבו הדת החדשה, או התנועה החדשה, עדיין איננה מאורגנת סביב מילים, סביב האסור והמותר, הטמא והטהור. זהו שלב של אמונה, במובן המקראי של המילה, לא תיאוריה אלא הסתמכות, הישענות, שלב קדם-לשוני, כמו רגעי הינקות של דת חדשה. פדיה מדגימה שלב כזה באישיותם של ראשוני התנאים, שחיו בסוף ימי הבית השני, אותם התנאים שלא נמסרו הלכות רבות משמם והם מכונים 'חסידים ואנשי מעשה', אנשים שהגילוי הדתי שלהם לא התבטא ברעיונות מנוסחים על אסור ומותר ועל נוסחי תפילה קבועים אלא התקיים בגוף, בנפש, במעשה, ולפיכך: אנשי מעשה.

הרב פרומן והדלאי לאמה. מחוות גוף והומור.

הרב פרומן והדלאי לאמה. מחוות גוף והומור.

כמי שמבין אנשים דרך הכתיבה שלהם זה עוזר לי להבין למה הרב מנחם כמעט לא כתב. הוא היה איש מעשה. המונח 'איש מעשה' נקשר בתודעה ציונית שלנו למייבשי ביצות ומקימי קואופרטיבים, לאנשים עם מכנסי עבודה וטנדר דאבל-קאבינה, לא לאנשים עם מכנסיים שלומפריות שנוסעים בטרמפים ומתעטרים בתפילין לקראת אתגרים פוליטיים. תחומי ההתעסקות שלו היו 'מעשיים' במובן אחר. אני חושב, לצורך העניין, על תיאטרון, על פוליטיקה, על קבלה ועל מצוות. המעשה משמעותי בכל אחד מהם. והמעשה שלו היה תמיד שילוב של הדרמטי, הקומי והדתי.

דרמה לא נוצרת מתוך מילים. היא נוצרת מתוך נוכחות בפעולה בתוך קונפליקט. זו היתה גם הנוכחות הפוליטית שלו, נוכחות בפעולה בתוך קונפליקט. הנוכחות הזו היתה תיאטרליות משום שהיא הכילה מודעות תהומית, קומית, לעובדה שמצד אחד מדובר במשחק, ומצד שני: יש לשחק אותו ברצינות גמורה. גם את פרטי הטקס הדתי הוא שיחק ברצינות קומית, מתוך הקפדה על כל פרטי הדקדוקים, ומתוך מודעות לכך שהמעשים הללו מקבלים את ערכם רק מתוך היותם משחק מוסכם בין האדם לבין בוראו. זהו משחק שיש בו מקום מכריע למעשה שנוהגים לכנות אותו 'תיאורגי', מעשה אנושי המשפיע בעליונים. כמו מחיאת הכף שאותה הנהיג בשנים האחרונות כדי לחבר בין שמאל וימין (בפוליטיקה ובספירות העליונות). כמו גינונים דיפלומטיים. משחק גמור ורצינות גמורה.

הרב מנחם פרומן ואנשי דת מוסלמים ונוצרים בתפילה לגשם בעין חניה (מתוך אתר מעריב)

וכאן מגיע ניגוד נוסף. כי כדי להיות איש-מעשה שכזה לא מספיק להיות איש תיאטרון, פעיל פוליטי, או תלמיד חכמים. כדי להבין וליצור את המכלול הזה ולהניע אותו צריך להיות אדם בעל הבנה פוסט-מודרנית עמוקה, בעל התמסרות יצירתית לזוהר הקדוש, ובעל אכפתיות ורגישות עמוקות להתרחשות האנושית והחברתית. היו לו הכלים להיות אינטלקטואל רחב אופקים המביע את דעתו בנימוס בפורומים ציבוריים, וכותב ספרים. אבל הוא לא הלך בדרך הזו. הוא בחר לשחק. ולפעמים גם שיר פשוט מן הרדיו או מחיאת כף יכולים להצליח במקום שדברי חכמות נכשלו בהם.

כאשר הולכים אינטלקטואלים לעולמם הם מותירים אחריהם את תורתם, זה זכרונם שנותר לברכה. כאשר הולך מאתנו איש מעשה, כאשר הולך צדיק, איך יכול זכרונו לברך אותנו? מי ימלא חסרונו? נדמה שמשהו מן המטלה מוטל עלינו.

 frumann poem

מודעות פרסומת

אודות Amit Assis

ד"ר עמית עסיס. ספרות, טקסטואליות, מרחב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מענייני הזמנים, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על איש מעשה אבד מן העולם – אחרי לווייתו של הרב מנחם פרומן

  1. ערן הגיב:

    רק אחרי מותו (אולי רק אחרי שבוגי אמר "חוזה") הבנתי שהאיש היה בעצם נביא. אדם שנושא בפיו חזיונות ומשאות (ולא מסאות). טון קולו וגון דיבורו היו מדיטטיביים, הוא הרבה לחזור על מילותיו, כאילו הוא חורץ איתן את הדעת. בעיני זה לא תחכום או בחירה פוסט-מודרנית מודעת. הוא לא המציא שיטה חדשה או חידש חידושים מהפכניים בתורה. הייתה לו פשטות וישירות טהורה, שלא זקוקה לכל זה. למרות שכמובן היו בו הרבה חכמה ותחכום וציניות ואירוניה ומודעות וכו', וכמו שאמרת, מצד שני, הוא גם לא בחל בשירים קלישאתים, ולפעמים גם בניסוחים פשטניים. ככה לו. והקול החייתי הזה – הנשמע כקול הזה בין בני אדם? כנראה שככה נשמע נביא… כשנשמה כזו שורה ופועלת בקרבנו – אפשר רק לקבל.
    לכן כל האנשים החכמים שמעריצים אותו לא יצליחו להפיח בו חיים בדברי הספד. כל קול הברה המנסה לתאר את טיבו נשמע חיוור חלול (אולי מלבד הפרופ' ליבס, המשוגע מצד עצמו), אכן, נביאים במיתתם אינם קרויים חיים. הם רק משאירים חלל…

    • Amit Assis הגיב:

      ערן, אני לא מסכים אתך. אורי, תודה. האבחנה היא של פדיה (המהלך שלה על גבי קריסטבה – שפתיים יישקו), אני רק יישמתי.

  2. אבחנה חדה ומדוייקת בעניין "אנשי מעשׂה". שכויח!

  3. יאיר הגיב:

    זה ההבדל הגדול בין הרב שג"ר לרב פרומן. הרב שג"ר היה איש של מילים, של מוחין. הרב פרומן היה איש מעשה, על ידי הצחוק, הצעקה ומחיאות הכפיים הוא יצר מרחב שאיפשר את קיום המוחין של הרב שג"ר במציאות. לכן יותר אנשים הצליחו להתחבר לרב פרומן (בשנים האחרונות) מאשר אנשים שהתחברו לרב שג"ר.

    לרב שג"ר, איש המילים, יש קטע בפור הוא הגורל שנראה כאילו נכתב על הרב פרומן – בדחנא דמלכא – "כמו באירוע קומי שבו מגלים אנו דבר המעמיד פנים רציניות או חשובות במלא אפסותו, כך גם ביטול היש מגלה את היש בפניו המגוחכות, כבדיחה. מכאן הצחוק, אך גם התענוג. לא נרחיב את הדיבור על התענוג המתלווה לצחוק, די אם נאמר שהצחוק מסומל דווקא בדמותו של יצחק… יצחק – בעל הייסורים – הוא האדם הצוחק"

    • Amit Assis הגיב:

      יאיר, ההבדל הזה מתבלט לאור הקירבה בין השניים והעובדה ששניהם חיו את ההליכה לקראת מותם באינטטנסיביות ראויה לציון.
      ובהקשר של דמותו של יצחק, זה מזכיר לי שהרב מנחם הותיר אחריו מחזה בכתובים על עקידת יצחק.

  4. אברהם הגיב:

    האבחנה והיישום מאירי עיניים תודה. אני מודה שאני לא מאנשי הרב מנחם והחסידות החדשה. לכן בהשוואה בין שני המהפכנים, הרב שג"ר והרב פרומן, חשבתי שהרב שג"ר חשוב יותר. זה לא אמור להוריד מההערכה לעומקו ויחידותו של הרב מנחם, אבל מעבר לזמנו ומקומו, אני מתקשה לראות השפעה, בהנחה שכך מודדים משהו כמו גדולה או חשיבות.
    את המשנה כתבו האינטלקטואלים שהקדישו כמה שורות לאנשי המעשה, ולא להפך. אם הזכרון ההיסטורי הוא מדד, הרי הנהגות ומעשים משאירים חותם חלש יותר. אם הדור "יבצע את המטלה" שאתה מטיל עליו, זה יהיה התוצר של הדור, לא של הרב. מבחינה מסוימת "תוצר" כזה (ספרות? חצר שבמרכזה דמות יורשת?) מנוגד לעצמאות ולשחרור מכבלים שהרב פרומן חי וקידש אותו

  5. יצחק הגיב:

    מתחבר לאבחנתך על סיבת המנעותו של הרב מכתיבה. נראה שהוא בחר במודע לבצע את שליחותו בדרך של חילחול הרעיונות מטה אל קומת עולם העשייה. בעזרת השם נזכה לכך שהכוונות הטובות של הרב יתממשו במהרה במציאות. יישר כוח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s