הגעגוע לפולחן וגלות המילים

קריאה בספרו של רובי נמדר 'הבית אשר נחרב' בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

הספר 'הבית אשר נחרב' מאת רובי נמדר מתאר שנה בחייו של אנדרו כהן, פרופסור ניו יורקי לתרבות, תוך תשומת לב מתמדת ומפורשת לסדר העבודה של הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים ביום הכיפורים. צאתו לאור של של הספר תוארה בעיני רבים כאירוע ספרותי משמעותי, ואני פוטר את עצמי מלהציג אותו. שמוליק פאוסט חגג אותו ב'מקור ראשון', אריק גלסנר ב'ידיעות אחרונות' עמד על הקשר שלו לספרות היהודית באנגלית, רות קרא-איוואנוב קניאל כתבה בה'ארץ' על הדמויות הנשיות והכמיהה לאם, שירלי סלע-לבבי עמדה על ההקשר הפוסט-קולוניאלי ואידך זיל גמור. אני מבקש להוסיף משהו מן המקום שבו הספר הזה נגע בי נגיעה של ממש, ובעיקר מן הנסיונות שלי להבין את הנגיעה הזאת.
כששמעתי את תקציר עלילתו של הספר (פרופסור ניו-יורקי רואה חזיונות של בית המקדש) חשבתי לעצמי: נו, הנה עוד רומן חזרה בתשובה. לכאורה, הרלבנטיות של דמותו של אנדרו כהן עבור הקורא בנויה כמו הרלבנטיות של דמות באופרת סבון. הוא פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, מצליח, יפה-תואר, בשלן אנין טעם, כותב קל-עט, המוצלח האולטימטיבי, ג'יי אר של האינטלקטואלים האקדמיים. לכאורה, אין מתאים ממנו לראות חזיונות של בית המקדש ולשמש במכונת התעמולה של הנה-אפילו-לו-יש-נקודה-יהודית. אם רוצים לשלב טקסט 'מן המקורות' שיהווה מפתח-עומק לרומן בן זמננו, הרי שיש אומץ בבחירה בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, ולא איזה 'ואהבת לרעך' בריח של צי'ריבים-צ'יריבום. עבודת המקדש היא גרעין הלוז החומרי של הדת היהודית, היסוד שאיננו ניתן להעמדה קלה על איזו דרשנות מוסרנית. התגלות חזיונות המקדש של אנדרו כהן אינם רגעי השראה בחייו אלא רגעי סיוט משבריים.
אבל דוקא החומריות והחושניות של עבודת המקדש משתלבת יפה בעולמו של אנדרו כהן, באופן שהולך ומתגבר ככל שהקורא נכנס לתוך הספר. מה שהופך את הקישור הזה למשכנע איננו המימד הסמלי-משמעותי של הטקס אלא דווקא המימד החומרי והחושני כשלעצמו הנקשר לפולחני החיים של החיים המסוגננים של הגיבור: טקס הכנת הבשר לאירוח החברתי-תרבותי, טקס עבודת הגוף במכון הכושר, טקסי ההתנקות והחלפת הבגדים הנוירוטית בחדר האמבטיה, השמירה על סדרי העירנות והשינה הנכונים, ולצדם הצד האחר שלהם: החרדה המוקסמת מן המיניות הפרברטית, מן הבשר הנרקב, מן הרוח המסתמאת, מן הנפש המשתגעת, מן הגוף ההולך אל כליונו והחושים ההולכים אל קהותם.
Featured image
כל אלה אינם עוברים אל הקורא דרך דרשות מפולפלות אלא דרך ההיכרות עם המאמץ הטקסי המודרני שהגיבור מגלם לנגד עיני הקורא. הבחירה בדמות הפרופסור הניו-יורקי כדמות המגלמת חיפוש פולחני היא מדויקת דוקא משום שלכאורה אין רחוק מן הפרופסור מן הפולחן החומרי, דמותו אמורה לייצג את ההתעלות האנינה, עבודת הכתיבה, מצופה להצטיין באיכות שאיננה חומרית. כפרופסור לתרבות העבודה שלו איננה מחקר עובדתי המחיל חישובים מסוימים על נתונים ברורים אלא עבודת פרשנות דקה. אולם דווקא העובדה שמעמדו של כהן תלוי באיכות לא-חומרית, לא-מדידה, תולה את קיומו על בלימה, מעמידה את האימה מפני האין, מפני חוסר המשמעות, כחרב מתהפכת שמונחת כל הזמן על צוארו.
עם תום הסמסטר מתיישב כהן לסיים את כתיבתו של עוד מאמר מבריק ואלגנטי על וודי אלן ואנדי וורהול "ייצוגים של היפוך או היפוך של ייצוגים" (עמ' 269). נושא הכתיבה של כהן הוא האופי החמקמק והמתהפך של ייצוגים, נושא שהיה אופייני לפוסט-סטרוקטורליזם, והוא איננו מופיע כאן רק כדוגמא לכתיבה עיונית אופיינית אלא כהתמודדות של הדמות. אנדרו כהן מאבד את נקודת האחיזה במאמר שהתחיל לכתוב זה מכבר, המאמר המבריק גולש אל הבנאליות מזה ואל חוסר-המשמעות מזה, וכהן איננו מצליח לשחזר את אחיזתו בברק החמקמק של עבודתו שלו. המאמר שנראה לו כמו "פנינה יפהפיה ומרוכזת" (שם), נעצר לפתע, מסיבות של פרוזודיה של המשפט "שתי מילים, זה הכל. הן נחוצות עבור שיווי המשקל הצלילי של המשפט יותר מאשר תוכנו" (עמ' 271) ולפתע אובדן המקצב מאיים על עצם המשמעות של המאמר כולו בעיני כותבו (גיבור הסיפור) "הטקסט הקטוע נראה לו פתאום שרירותי ובלתי נגיש כמו כתב חרטומים" (שם). מאחר שהכתיבה היא לב עבודתו של הפרופסור הרי שהאופי החמקמק של עצם האפשרות לראות את עבודתו כבעל ערך מאיים על סדר יומו. וגם כאן מתגלה הבעיה כבעיה של מקצב, הוא מנסה לייחד את הזמן, ממהר להתיישב לכתיבה מבלי להתלבש ומבלי לבדוק את הדואר הנכנס.
אולם גם טקסי ניהול הזמן והאווירה מאוימים כל הזמן על ידי חוסר-משמעות. אנדרו מדליק את המחשב "בתנועת יד קלילה, קלילה מדי, מעושה, כאילו הוא מנסה להוליך שולל את המחשב, או את עצמו או את המוזה, את מישהו – להעמיד פנים של ביטחון עצמי ולקוות שמראית העין תחזיק מעמד הפעם ותשכנע את מי שצריך להשתכנע" (עמ' 269) אולם הטקסים כושלים "ובכלל, מה הסיפור עם העירום הזה? פרסומת של קלווין קליין? סתם מניירה ריקה, מטופשת. להתלבש, עכשיו! וגם המוזיקה הזו, איך אפשר לעבוד ככה? איזה רעש!" (עמ' 272). מאמצי הסיגנון אינם מופנם רק כלפי הסביבה, הם חלק מסביבת העבודה של הכותב בינו לבין עצמו. הצורך לשמור על חזות של פרופסור מכובד ועסוק איננה מופנית רק לעיני השוער בכניסה לבנין, המלצר במסעדת הדגים או הסבלים ליד הספריה של אוניברסיטת קולומביה. אי אפשר גם לומר שמשחקי האווירה והסגנון הם נסיון של כהן להוליך שולל את עצמו. אלו הם חלק מהפולחנים שבאמצעותם מנסה הגיבור לכונן את הפעילות שלו כפעילות בעלת משמעות.
הנסיון להאחז בסמלים פולחניים של עשיה אמיתית דרושים ליושרה של אינטלקטואל שפיסגת העבודה שלו היא העמידה על האופי החמקמק והמתהפך של הייצוג התרבותי. כמו האל היהודי שאיננו מתגלם בבשר ואיננו מותיר לעובדיו אובייקט להאחז בו, גם פרשנות התרבות הפוסטמודרנית הבנויה על ייצוגים מתהפכים וחמקמקים, על הופעות קלושות של וודאות, נזקקת באופן מודע יותר לפולחנים שיאפשרו לאינטלקטואל לעשות את מלאכתו ביושרה.
לכאורה, כאן אמורה להופיע ההתרפקות על סדרי העבודה בבית המקדש, על ההוד, על הסדר, על הוודאויות. זו קינת מי שאבדו לו הפולחנים, מי שאבדו לו מפתחות בית המדרש הישן. אלא שגם הבית ההוא, בית המקדש, הוא בית שחרב בשל חטא, בשל אובדן הקשר בין אדם לאל ולא רק בשל הנסיבות הפוליטיות שהביאו את הרומאים להחריבו. גם סדר העבודה, כפי שהוא מתגלה בקטעים המובאים בספר הוא אפוף חרדת ביצוע, מלא חששות מפני שיבוש, חוסר ריכוז, חוסר דיוק וחוסר כנות. בעוד שעבור הקורא מופיעים קטעי הסיפור על המקדש בתפקיד המפתח הפרשני, המבאר, המנהיר (אני מודה שבקריאה ראשונה עדיין לא עמדתי על האיכות הזאת, אבל זו הציפיה שהקטעים האלה מפעילים), הרי שעבור הדמות המרכזית מופיעים קטעי ההתגלות כקטעים משבריים, מפריעים, מטרידים, ואפילו הקתרזיס איננו גואל אותם מהתפקיד הזה.
שאלת תפקידו של המקדש בחייו של אינטלקטואל יהודי ניו-יורקי קשורה לשאלת משמעותה של הכתיבה בעברית בניו-יורק, ושתיהן קשורות גם לשאלות המקצועיות שאותן שואל אנדרו כהן. היחס בין העלילה המתרחשת בניו-יורק של שנות האלפיים לבין עלילת העומק המתרחשת בבית המקדש העומד על תלו בירושלים הוא עמום וחמקמק, מעין 'ייצוגים של היפוך או היפוך של ייצוגים' הפוסט-סטרוקטורליסטי. באחד מזכרונותיה הרבים של הדמות הראשית מופיע סיור בירושלים, בהדרכתו של המשורר יהודה עמיחי, שבו נכלל ביקור במוזיאון מכון המקדש בירושלים (עמ' 401). מכון המקדש מציע ייצוג ברור וחד-משמעי של המקדש: המקדש מופיע במקורותינו כציווי מעשי – הבה, איפוא, נכין את כליו ונבנה אותו כאן ועכשיו. אנדרו, ואיתו המחבר המשתמע, מסתייגים מן הייצוג הזה אך גם מן המבוכה של עמיחי לנוכח הייצוג החד-משמעי. אני מבקש להציע שהמשורר הישראלי (לא הממשי, זה שבסיפור) נבוך משום שאופן הייצוג החד-משמעי של מכון המקדש הוא הקצנה של הפרשנות הציונית ליהדות: מול החיים הגלותיים המציעים עולם של סימנים המרוחקים ממסומניהם מציעה הציונות איחוד של המסמן והמסומן. האיחוד הזה, בצורתו הקיצונית, מבקש להחיל על המציאות את עולם הסמלים המיתי בלי כל הבחנה ביניהם, ולכן תופסים אותו אנדרו כהן ויהודה עמיחי כמסוכן מבחינה פוליטית וכמביך מבחינה אינטלקטואלית. זהו החיבור המסוכן שהופיע כבר במכתבו המפורסם של גרשום שלום לפרנץ רוזנצווייג, החיבור של המסמן והמסומן העלול לפרוח מן הציונות ומהחייאת העברית.
מי שמבקש לראות בבית המקדש לא רק מקור של סכנה אלא גם מקור של חיות נוטה לתאר אותו במימדים סמליים מופשטים. זו אינה דרכו של הרומן הזה שעיקרו הוא האופי המשכנע שבו משמשת החומריות החושנית של בית המקדש כדגם לאופן החושני והטקסי של חיי היומיום של האינטלקטואל הניו-יורקי. מה שמאפשר לנמדר את העיסוק בחומרים האלה הוא הגלות הניו-יורקית. הריחוק בין החיים עצמם (ניו-יורק) לבין משמעותם הפנימית (ירושלים) מאפשרת לשמר את החיוניות של שניהם מבלי להעם את זוהרו של אף אחד מהם, אבל הוא גם הופך את הקשר ביניהם לחמקמק. נראה שהנסיון להבין 'אחד לאחד' את הקשר בין עלילת פולחן המקדש לבין עלילת חייו של אנדרו כהן עשויה להוליד חוויה מעין זו של כהן עצמו העומד מול המאמר שכתב: ההיפוך מיוצג והייצוג מתהפך.
עבור אנדרו כהן בית המקדש הוא סיוט. עבור הקורא הוא מתהפך לחוויה אסתטית של משמעות. לכאורה, בית המקדש יכול להיות בעל משמעות מתאפשרת רק כאשר החיים גולים מעצמם, והופכים לספרות, ממלכה גולה של מילים. אנדרו מבשל. "הסולת מורבכת דיה, עוד חצי דקה על המרחשת והיא תשחים מדי ותאבד את הרעננות הטבעית שלה" (עמ' 195). אתגר הבישול הוא גורלי "הבדל של דקה לכאן או לשם יהפוך את התבשיל לנפלא או לבינוני" (שם). הקשר בין ארוחת הערב האנינה לבין בית המקדש איננו נמצא אצל אנדרו אלא במילים שבין המחבר והקורא, מילים יחידאיות-כמעט שאינן מוכרות לנו אלא מבית המקדש.
אנחנו יכולים להיזכר במלמד שב'ספיח' המנסה לגמול את חיים נחמן הצעיר תוך שהוא פותח לתינוקות בתורת כהנים "מִלת "מֻרבֶּכֶת" מגדרה את תאבוני ביותר, עד כדי כאב הצדעַיִם ועקימת הלחי: מֻרר-בֶּ-כֶ-ת!… בולמוס אוחזני. פי מתמלא ריר ואגודלי נתקעת שלא מדעתי בין שִׁנַּי…". ביאליק הילד עוסק כאן בגלותן ובגאולתן של מילים. המילה 'מורבכת' גולה מהקשרה בתוך החומש ומקבלת בפיו של הילד חיות של טעם וריח, אולם היא גם נגאלת בכך מן הלימוד הנוקדני של המלמד וחוזרת לעולמם הריחני והשומני של המקדש והקרבנות. מלאכתו של נמדר היא מלאכה דומה.
הגלות שבספר הזה איננה גלות של עצבות וניכור. ניו-יורק מתוארת על הטבע המיתי שלה, עם ההדסון העצום המשתרע בין ניו יורק וניוג'רזי, עם 'הברזל האליל והעבד' ועם חילופי העונות המוציאים מהעיר את צבעיה השונים הנפרשים לראוה. העיר מתוארת בעיניים מקומיות מאוד. עיניים שנראה שהן עיניו של אנדרו כהן יותר משהן עיניו של רובי נמדר. (וזה עצמו הישג עצום). המחבר עצמו מופיע (כך נראה), כמו דמותו של א.ב. יהושע בסרט שנעשה על פי מר מאני, בתפקיד שולי של ישראלי שחום שחולף על פניו של אנדרו כהן שלוש ארבע פעמים במהלך הרומן בלי להשאיר כל רושם. ממש כמו בית המקדש וחורבנו שאינם מותירים עקבות של ממש ברובד הגלוי של המציאות. מותירים את הגלות בשיממונה ואת הבית בחורבנו.

מודעות פרסומת

אודות Amit Assis

ד"ר עמית עסיס. ספרות, טקסטואליות, מרחב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יהדות וישראליות, קריאות וביקורות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s