'כנרת כנרת' בתיאטרון החאן

הצגה "כנרת כנרת" מאת נתן אלתרמן, המוצגת כעת בתיאטרון החאן הירושלמי, היא מחווה היסטורית כלפי העלייה השנייה וסמליה. כדי להבין את ההצגה צריך לפענח את האופן שבו המחווה הזאת מנסה לגשר על פערי הזמנים. "מה השנה?", שואל המספר בפרולוג להצגה, ועונה: "אלף תשע מאות שתים עשרה – וחצי", ומכוון לשנותיה הראשונות של דגניה, המכונה כאן "הגלילה". את הפרולוג שכתב אלתרמן מקדים פרולוג בימתי ללא מילים, הפורס את רפרטואר התנוחות והמחוות של חיי העמל והרעות החלוציים. הפרולוג, כמו ההצגה כולה, נחתם בצילום ההעמדה הקבוצתי המוכר והאופייני.

מתח‭ ‬בין‭ ‬נטיות‭ ‬פרטיות‭ ‬למחויבות‭ ‬אידאולוגית‭. ‬מתוך‭ "‬כנרת‭ ‬כנרת‭" ‬ צילום‭: ‬יעל‭ ‬אילן

עינה של האידיאולוגיה

המחזה "כנרת כנרת" של אלתרמן מבוסס על מעשים שהיו: על מעשה ובו חבר שאיבד כסף השייך לקבוצה לווה כסף כדי להחזירו, וחבריו רואים בכך בגידה משום שלא בטח באמונם בו ולא סיפר להם על אובדן הכסף; על מעשה בתינוק הראשון שהכול ראו בו רכוש ציבורי; על חבר שנהרג בפרעות ועל צרות וקדחת. אולם המעשה ההיסטורי איננו מוקד ההצגה, אלא דווקא המחווה ההיסטורית. כאשר תיאטרון עוסק במעשה ההיסטורי הוא יכול להעלות דילמה של זהות קולקטיבית או של שאלה מוסרית העולה מתוך ההתרחשות ההיסטורית, ולהציג אותה באור חדש. אלתרמן אמנם מאיר את החלוצים באור מגוחך, אבל זהו גיחוך מלא בפאתוס קיומי והיסטורי, מעין זה שאפשר למצוא ב"רומן רוסי" של מאיר שלו. המחווה של המחזה היא חגיגית יותר מאשר ביקורתית: הוא הועלה לראשונה לכבוד חנוכת הבניין המחודש של תיאטרון הקאמרי עם פרוס שנת 1962, חמישים שנה אחרי אותה 1912 וחצי.

גלריית הדמויות של אלתרמן מותאמת למבנה האידיאולוגי המקובל. במרכז עומדת חבורה של חלוצים צעירים שהמעשה ההרואי שלהם ב"הגלילה" עומד במרכז הדיון. לצדם יש שתי קבוצות המאירות אותם ואת המעשה שלהם. הקבוצה שמקבלת מקום עלילתי משמעותי היא קבוצת המבוגרים הבורגנים (הסוחר, זוג הפונדקאים והוריו של החלוץ שנהרג), המכירים בחשיבותו של מפעל ההתיישבות אבל מנסים להכניס מעט היגיון הורי, כפי שמתבטאת זלטינה הפונדקאית: "ומתעורר בי חשק להשכיב לאט לישון את כל תנועת–הפועלים שלך… ולכסות אתכם יפה… ולקרוא לאמא שלכם כדי שהיא תיקח אתכם הביתה". לצדם יש דמויות אחרות, שהחשיבות שלהן פחות עלילתית ויותר קומית, אבל אפשר למצוא אצלן גם אמירות פואטיות הנותנות הקשר ופשר למפעל ההרואי והמגוחך של ההתיישבות הציונית: הציירים מבצלאל המחפשים פרספקטיבה, יסנוגורסקי החלוץ שהתווכח עם עצמו עד שהתפצל, ודמותו של סעדיה העולה הזקן מתימן, שעבורו מפעל ההתיישבות הוא ביטוי של חזון הנביאים.

ההצגה עולה כעת בחאן הירושלמי, יובֵל וצ'ופצ'יק אחרי ההפקה של הקאמרי, בעריכתה של שחר פנקס ובבימויה של שיר גולדברג, והן מתאימות למחווה האלתרמנית שפה בימתית שמתאימה לה מאוד: תמונת הסיום של המחזה, הצילום ההיסטורי, מוכפלת מספר פעמים בהצגה, נוספת מקהלה המעצימה את הקולקטיביות של המחזה, ואת הפאתוס של המחווה החלוצית מלווה קריצה בימתית פה ושם. כך, לדוגמה, כאשר מתגלע המתח, המדובר מאוד בתרבות החלוצית, בין הנטיות הפרטיות לבין המחויבות האידיאולוגית, מיוצגת עינה הפקוחה של האידיאולוגיה בפנס תאורה הנתון בידיה של ריבה (כרמית מסילתי–קפלן), המפנה אור של אשמה אל הדמויות הסוטות מן הדרך. זהו רעיון בימתי מקסים, שאיננו מנוצל להעצמה דרמטית מתוחה אלא ליצירה של קטעי קומדיית מצבים.

דמויות החלוצים בהצגה מתרפקות על התינוק הראשון ועל התרנגול הראשון, מנדל, שהוא "התרנגול הראשון – ולפי שעה היחידי – של ההתיישבות השיתופית של העלייה השנייה, כולל הפועל הצעיר ופועלי ציון והסתדרות הפועלים החקלאיים. טוב שיש לו קול חזק. תרנגול אחר היה נצרד מזמן. מגיע לו שיהיה לו שם". ההצגה נענית לפאתוס של המחזה. התרנגול מנדל והמספר מתלכדים לדמות אחת (ניר רון המצוין) שקריאתו היא קריאת ההשכמה של ההיסטוריה. בסך הכול מתקבלת כאן הצגה אסתטית הנותנת את כל ה"הו–הו הפרוגרמה" האלתרמני בתוך כלי נאה. עיצוב הבמה המורכב מצליח להיות גם עשיר וגם נותן מקום לאופי הספרטני של התקופה. ביחד עם עיצוב התלבושות והתאורה מתקבלת כאן צבעוניות מובהקת של חומים ובז'ים דמוית צילומי ספייה. גם הטקסט האלתרמני הערוך בידי פנקס יושב בדרך כלל היטב בפי להקת השחקנים של החאן.

עריכה חסרה

אבל מה הפשר של כל זה? בניגוד לתל אביב המפא"יניקית של שנות השישים, מחווה עמוסת פאתוס להתיישבות העובדת כבר איננה פעולה מובנת מאליה. בישראל של העשור שלנו רפרטואר המחוות החלוצי עומד על רקע עבודה כמו "חומה ומגדל" (2009) מתוך הטרילוגיה הפולנית של יעל ברתנא שבה מתוארים העמל, הרעות וההתלהבות במסגרת הניסיון להחזיר את היהודים למרחב האירופי. על הרקע הזה קצת קשה יותר להסתפק בהתרפקות על חבורה של צעירים חולמים שהמבט ההורי דואג לכוון את היחס אליהם אל ההתפעלות הסלחנית מפעוט שאומר את מילותיו הראשונות על במת ההיסטוריה.

"במת ההיסטוריה", התיאור המטפורי של ההתרחשות ההיסטורית, הוא גם ביטוי טוב לדין וחשבון שאלתרמן נותן לציונות, שהוא פואטי ותיאטרלי יותר משהוא אידיאולוגי. אלתרמן בונה את התזה שלו בעיקר באמצעות דמויות המשנה, המעסיקות את עצמן בשאלות של אמת אישית וייצוג אמנותי. גרישה הצייר מנסה לתפוס "פורטרט של הזמן" ומוטרד מהעדר הפרופורציה בין התרוממות הרוח בתנועה הציונית לבין המציאות הממשית העלובה שבה ההתיישבות מונה אנשים בודדים בלבד. יסנוגורסקי התפצל מעצמו בטענה שכל המלל הציוני שלו מכסה על העדר מעש וחידלון פנימי.

אולם בעוד שדמויות האינטלקטואלים התל אביביים מוטרדות מהכרזות שאין להן גיבוי במציאות ההיסטורית, הרי שאביהן מולידן, אלתרמן, חוגג את ההיסטוריה כבמה תיאטרלית שעליה עולה מחזה הפאתוס הציוני. החלוציות הציונית, כמו התיאטרון, היא ניסיון להעלות סיפור מופלא על במת המציאות, וסודה, אומר לנו אלתרמן, הוא ביכולת התיאטרלית להעלות על הבמה הזאת סיפור בדיוני לגמרי, סיפור שמתעלם לגמרי מכללי ההיגיון והמציאות, ולהפוך אותו למציאות. סעדיה עדני, העולה התימני–תנ"כי, מצליח להפוך את החלום ואת מילות הנבואה לחזקים יותר מהמציאות. בעוד שעל במת ההיסטוריה נאלץ הסיפור להציג את עצמו כסיפור ריאלי, במת התיאטרון משחררת אותו מהצורך להעמיד פנים ומאפשרת ליוצרים להציג את הפנים המגוחכות של החלוצים בלי לעלוב בהם, שכן התיאטרון הוא המקום שאפשר לספר בדיה מושלמת שעדיין נחשבת לאמת.

עריכת ההצגה איננה עושה חסד עם דמויות המשנה, תופסת אותן כקישוט ומחמיצה את האמירה שלהן. מהביקורת הארס–פואטית של הצייר גרישה נשארת בעיקר אמרת הכנף הכמו–אפיקוראית: "עכשיו אנחנו פה ואין לנו פרספקטיבה, ואחר כך כשסוף סוף כבר תהיה פרספקטיבה, אנחנו כבר לא נהיה פה", הזוכה לתשומת לב בעיקר בשל היותה מחוכמת ואיננה משליכה על הפרספקטיבה הבימתית. דמותו המפוצלת של יסנוגורסקי מופיעה כמעדן קומי משובח, אבל בעוד יסנוגורסקי המפוצל של אלתרמן תוהה על האותנטיות של קיומו, יסנוגורסקי המפוצל של פנקס מעלה ויכוח שבלוני של העבר האישי וההגשמה העצמית מול החזון של ארץ ישראל. דמותו של העולה התימני מן המחזה נעלמת לגמרי מן ההצגה, אולי כדי לנטרל מהחלוציות את הממדים היהודיים שלה, ואולי כדי לקיים את המסורת ההיסטורית של גירוש התימנים מכנרת.

עם או בלי הקריצה הארס–פואטית של אלתרמן, להצגה "כנרת כנרת" איכות משחררת המאפשרת להרים את הראש ולהיזכר בעוצמתו של המעשה החלוצי בלי הקנאות של האנטי–ציונים מזה והניאו–ציונים מזה, להיזכר בהם בתודה ובחיוך.

הרשימה הופיעה לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

—-

מודעות פרסומת

אודות Amit Assis

ד"ר עמית עסיס. ספרות, טקסטואליות, מרחב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה קריאות וביקורות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s