השירה, התפילה והסוד

הרהורים בעקבות הספר 'לך אמר לבי', קובץ תפילות בעריכת עידו לוינגר, שפורסמו במשיב הרוח ט"ז (2004). אני מביא אותם כאן הרבה שנים אחרי כי הם מציגים ניגוד בין אינטימיות של שירה ושל תפילה לבין אינטימיות פוליטית שנוצרת בפייסבוק, ויש בה משהו מרושע (ראו כאן בקטע ב').

א

מה בין שירה לתפילה. שאלה.

הספר 'לך אמר לבי', בעריכתו של עידו לוינגר, מציג את עצמו כ'קובץ בקשות ותפילות'. אלא שהוא איננו סידור תפילה. יש מקוראיו שאינם מכירים את השירה בת זמננו, וכבר שמעתי מי שהבחינו בחלוקה לשורות ובשיחה הלירית של דוברי התפילות ואמרו 'הרי זה ספר שירים!'. אלא שהעורך, שכבר קרא כמה ספרי שירה בחייו, לא בא ליצור כאן יצירה אמנותית. "יש ויאמרו" – הוא כותב בהקדמתו – "שהתפילות מחווירות לעומת תפילות העבר, ושגם מבחינה אמנותית וכו'…" (כך מסתיים המשפט במקור!). כמונו, גם העורך יודע שספרו איננו הסידור המסורתי, וגם איננו שירה במובן המקובל. אין ספק שזהו ניסיון חלוצי לעשות משהו אחר; אבל מהו אותו משהו המבקש לבקוע שערי שמיים? דומה שהספר, ואתו כל מי ששותף להרפתקה החלוצית, עדיין מחפש את הסוגה להסתייג בה. אני מבקש לחפש, יחד אתו, מדוע אנחנו צריכים לכתוב היום תפילות חדשות, ואיך הן צריכות להיראות.

כשעידו סיפר לי לראשונה על תכניתו לערוך ספר תפילות ועל רצונו לשמור על איזון בין הדיבור הישיר והפשוט לבין הכתיבה האסתטית, ניסיתי לשאול את עצמי שאלות ראשוניות, כמו: למה נחוצה לנו תפילה כתובה, אבל גם: למה התפילה הזאת צריכה להיות יפה?

אפשר היה אולי לענות בפשטות, שמי שמבקש בקשה ממלך מלכי המלכים צריך 'לבקש יפה', אלא שלגמרי לא ברור מהו ה'יפה' הנדרש. מהיכרות שלי עם לבטיו של עידו במהלך עריכת הספר למדתי שעיקר ההתלבטות נסבה תמיד על קו פרשת המים שמצדו האחת ניצבות הרמיזה, העמימות ו'המבין יבין', ומצדו האחר ניצבת הבקשה הפשוטה והמובנת לכל. שמתי לב שגם כשאני מנסה לנסח יחד אתו אני מתלבט סביב קו פרשת המים הזה: בין דיבור 'רגיל' לבין דיבור 'שירי', כהתלבטות סביב השאלה האם זה לא ברור מדי.

לא כל כך קשה להבין את הצורך במובנוּת של השירה או של התפילה. קצת יותר קשה להבין למה היא צריכה להיות עמומה ומרומזת. מה יש כאן להסתיר? מה מועילה לתפילה הרמיזה השירית? ובמה היא מועילה לשירה עצמה?

 

ב

"אם אתם מבינים למה אני מתכוון". סיפור.

לאף אחד מאתנו לא היה ברור איך להתייחס למה שהוא עשה. לאף אחד לא היה ברור גם מה חושבים כל האחרים. האם מי שעושה דבר כזה יכול להמשיך להיות אחד מאתנו. זאת היתה שאלה שאף אחד לא העז להעלות. הנימוקים הם הרי מובנים מאליהם, זה פשוט מעשה שלא ייעשה, וברור שמי שסולח על מעשה כזה לא יכירנו מקומו אתנו. אבל מצד שני… בכל זאת – הוא הרי אחד מאתנו.

באותם הימים נצרכנו מאוד להצהרת עקרונות שתקום ותגיד מה כן ומה לא, מי בפנים ומי בחוץ. גם מי שבסתר לבו נטה להבין את המעשה, הבין שאלו דברים שאי אפשר לאמרם, וגם המחמירים מצדם הבינו שזה לא כל כך פשוט. וימים רבים ניסו להכריז כל מיני עקרונות, בדבר הגבול שאי אפשר לחצות, ושמי שחוצה אותו כבר איננו אחד מאתנו. על הצהרות כאלה תמיד היו מי שהגיבו שמי שמצהיר הצהרות צריך קודם כל לבדוק את עצמו, ושזו לא סיבה, ובכלל מי אתה שתדבר. עד שקם ועמד אותו שיודע לדבר.

והוא קם ואמר: "הרבה אנשים מדברים על השאלה מי זכאי להיות אחד מכולנו, וידוע לכולנו שיש מעשים ויש מעשים" – הוסיף ואמר אותו שיודע לדבר, והנוכחים הגיבו בהנהון מתוח. "אבל בכלל לא ברור מי הם 'כולנו'", וכאן המתיק בסוד: "אם אתם מבינים למה אני מתכוון", וכולנו צחקנו והבַנו.

 

ג

"אם אתם מבינים למה אני מתכוון". חידה.

לכאורה לא ברור מה כוונתו של הדובר. ממה נפשך? מי שהבין – הבין, ומי שלא הבין – לא הבין, לשם מה לציין זאת? מי שאומר את המשפט הזה, אומר לנו: 'שימו לב! ההבנה אינה מובנת מאליה', וההבנה אינה מובנת מאליה משום שיש מישהו אחר. אותו אחר איננו מבין את הרמיזות. משמע, מי שכן הבין לא רק קלט את המסר אלא שהוא משתייך בכך לחבורה של מביני-דבר ('אם אתם מבינים למה אני מתכוון'). הרמז יוצר אינטימיות.

כשדן פגיס דן בחידה הספרותית של ימי-הביניים הוא מתאר אותה כמערכת יחסים, כעימות, שהוא מכנה אותו 'חַיִד' על משקל 'צַיִד'.[1] במהלך החַיִד מעמידה החידה אתגר לפני הקורא. היא יוצרת שפה לא מובנת, שפה המותירה את הקורא מחוץ לגדר, כמו זר. אבל, אם החידה הגונה היא מותירה לקורא גם אפשרות להיכנס, לפתור את החידה ולבוא בסודם של המבינים את החידה. כי הסוד כרוך באינטימיות שבין יודעיו, המבחינים את עצמם ממי שנמצא שטרם בא לגדר הבנת הסוד. החַיִד הוא מעין מבחן כניסה, טקס מַעבר מרגש שהקורא נדרש לעבור. טקס כניסה שיש בו גילוי וכיסוי כמו במשחק של חיזור. ההסתננות אל המילים דרך גדר החידה נותנת את הפלא המתוק של ההתגנבות אל מי המעיין שבגן.

קדמונינו המשוררים ידעו את סוד החידות, הנה רבי יהודה הלוי:

וּמָה בּוֹכָה בְּלִי עַיִן וְעַפְעַף / בְּבִכְיָהּ יִשְׂמְחוּ בָּנִים וְאָבוֹת

וְעֵת תִּשְׂחַק וְלֹא תִּבְכֶּה בְּעֵינָהּ / בְּשָׂחְקָהּ תַּעֲצִיב כָּל הַלְּבָבוֹת[2]

סודה של החידה מעמיד לנגד עינינו פלא של ניגודים: בכי משמח, של דמות בוכה חסרת עיניים, המעציבה בשחוקה את הלבבות. רוצים רמז? "הגננים היום עצובים / אבל האיכרים מברכים על הגשם". בכיה של העננה משמח אותנו, אך כאשר היא מְפנה את השמיים, כשפתיים המפנות את פתח הפה לצחוק, היא מעציבה אותנו. החידה מעמידה פלאות, ומשבאת בסודה היא חולקת אתך את פלאותיה.

לכאורה, היינו יכולים לומר שדווקא התפילה הלא-כתובה, הבאה ישירות מן הלב, נושאת אתה את המסר האינטימי ביותר; אלא שתפילה בנוסח: "שלח פרנסה לעם ישראל" או "השם, תביא לי אופניים", לא נראית לנו אינטימית במיוחד. אין בה סוד. אין בה חידה.

 

ד

איך שומרים על הסוד. פיוט.

אם אתגר הסוד של השיר הוא להשאיר מישהו בחוץ ולהכניס אליו רק בני עלייה, הרי שהוא עומד על יהירותו של המחבר. האתגר העומד בפני המחבר הוא לנסות להיות לא מובן, לנסות להכשיל את קוראיו-מחזריו. לאתגר של הסוד אין גבול. ברגע שהקהל מבין את החידה, צריך הפייטן לספּק לו חידה מתוחכמת יותר. אבל כשהוא עושה כך הוא יוצא מגדר הבנתם של אנשים רבים.[3] אנחנו מכירים פיוטים כאלה בהושענות, בסליחות האשכנזיות ובפיוטי הגשם והטל. יש והם מגיעים לחידתיות מופרזת עד כדי שההבנה הופכת לאתגר בלתי אפשרי, כמו בפיוט לשביעי של פסח מפרי עטו של היהודי הנושא את השם 'יוסף בירבי ניסן משוה קריתים':

אַגְמוֹנוֹ שִׁלְחֵף תַּנִּין בְּהִתְלַחְלַח

בְּקַשְׂקְשׂוֹתָיו חִטְחֵט שְׁרוּצִים לְפַלַּח

גָּח בְּנַהֲרוֹתָיו קָרִים לְהַדְלַח

דַּרְדְּעִים חָפְשִׁים כְּהִמְרִי מִלְּשַׁלַּח.[4]

בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים.

אנחנו מכירים  מצב דומה מן השירה בימינו המעמידה את קוראיה במעין חיזור מביך המותיר את הקורא דחוי ואת המשורר בודד; הקורא לא מבין ומתייאש והמשורר איננו זוכה לקוראים. גם במצב כזה הולך הסוד לאיבוד. בימי הדפוס שלנו, סוד הקריאה כבר גלוי לכל, והמילה הכתובה לבדה אינה מספקת את האינטימיות של סוד הסופרים של פעם. המשורר של היום נראה לפעמים כמבצר מאיים ועזוב. השמירה המידלדלת כבר איננה מעוררת את ההרפתקנים לחדור לארמון, גם החגיגות שבארמון איבדו את עוז חייהן. לא פלא אם כן שכיום, כפי שאמר פעם דוד אבידן, יש יותר כותבי שירה מקוראי שירה. יש שינסו גם היום להתחכם ולהתייהר על הקורא כדי לנסות ולהחיות את הסוד, אבל האם נשאר סוד או שנותרה יוהרת המשורר לבדה?

 

ה

השם שפתי תפתח. תפילה.

אולי התפילה יכולה להביא אותנו למקום כזה של ענווה,[5] של עמידה אינטימית לפני כסא הכבוד, שאבדו לנו עם אובדן קסמה של התרבות בראשית התקופה המודרנית. אף אם הפייטן צריך להקשות עלינו את הבנת התפילה כדי ליצור סוד, אנו רוצים להרגיש גם את ענוותנותו, את עמידתו כעני ממעש. אפשר שהחידה שבתפילה יכולה להיות יותר מאשר מאבק בין אנשים מתוחכמים היוצרים לעצמם חבורות של מביני דבר.

ננסה להיזכר בתפילתו של אותו נער עם-הארץ מהסיפור החסידי, זה ששרק בגרסה אחת ואמר את האלף-בית בגרסה אחרת, וקרע בכך את שערי השמיים שהקהילה למודת התפילה לא הצליחה לבקוע. אותו נער עם-הארץ הצליח לבקוע את גדר הסוד, הוא הצליח לחדור לתוך בית הכנסת חמור הסבר בשריקה. אותו נער הוא שפרץ את המעגל עבורנו כדי להיכנס, פרץ את גדרן של הסליחות הלא-מובנות כשהוא מבקש תפילה שהוא יוכל להבין.

עתה, שכבר הבַנו שמותר לנו להתפלל את תפילתנו האישית, האם אנחנו מצליחים לעשות זאת? אותה הפריצה פתחה את שערי השמיים הנעולים והשמיים נותרו פתוחים, וגם פינו נותר פעור מאז אותה השריקה. אין גדר של אי-הבנה שנוכל לפתוח ולנעול. אולי ההבנה שהתפילה מתחילה בלִבּנו הותירה אותנו בודדים. החלפנו 'פנים של חילוי בפנים של חולין', כדבריו של ש"י עגנון.

אותו חולין מותיר אותנו היום רחוקים, רחוקים מאוד מאבינו שבשמיים. דווקא השמיים הפתוחים הרחיקו אותו. ואנחנו מבקשים היום, כמו בתפילה שאחר תיקון הכללי, המובאת בסוף ספר התפילות 'לך אמר לבי': "שתחתור חתירה… דרך כל העולמות" עד המקום שבו אנחנו נמצאים. עניים מאוד בעושר האפשרויות שלנו, אנחנו צריכים היום לבנות גם את הגדרות וגם את הפריצה דרכם.

יש משהו בחוויה של תפילה מן הכתב שמותיר אותנו ענווים, עוקבים צעד צעד אחרי המחבר, שמאפשר לנו את התחושה שפריצת שערי התפילה על ידי השריקה לא הותירה את השמיים פרוצים. ועם זאת, הצליחו התפילות שעידו מביא לנו לדבר בשפה פשוטה, שפה שאיננה עמלה להתייהר, אך גם איננה נותרת בבנאליות של 'השם תביא לי אופניים'.

פיוטים שהותירו פשטות מעוטרת ברמיזות של סוד, ניתן למצוא בסילוקים (הקדמות לקדוּשה), שנכתבו בחריזה אך לא במשקל. שם עברו המשוררים על הכללים החמורים של הרמיזה והמשקל והותירו לנו סודות קטנים שגם מי שלא מבין אותם יכול להיכנס לרגע בסודם, כמו הפיוט הבא של הקליר, המתאר את דבריו האחרונים של משה רבינו:

וְנָם עָנָו: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ

וַאֲהוֹדֶנּוּ מִשִּׁירַי בַּעֲנִיָּה

כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדְךָ בַּעֲלִיָּה

וּמָוֶת לֹא יְהַלֶּלְךָ שׁוֹכֵן רוֹם עֲלִיָּה

הֲיוֹדְךָ עָפָר בְּאִוּוּיָה

אוֹ הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ בְּהִטּוּיָה

הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חֲסְדְּךָ יָהּ

וְאִם בַּאֲבַדּוֹן אֱמוּנָתְךָ יְשֻׁנַּן יָהּ

חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמֹנִי יָהּ

הַחֲיֵנִי וְהַרְאֵנִי יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.[6]

 

הקליר איננו מותיר את הקורא (או את המאזין) לגמרי בחוץ. מי שמכיר את הפסוק מן המקרא מבין רמז אחד, אבל גם מי שלא מכיר אותו מבין אותו. גם מי שלא מבין מה זה 'בְּאִוּוּיָה' (באיווי, בגעגוע) או 'בְּהִטּוּיָה' (הטיית הגוף, כמו השתחוויה של תפילה), נהנה מן החריזה ויודע להבין את יתר השורה. ועדיין נותר כאן סוד. החריזה מוציאה לרגע את הפיוט ממשמעותו המילולית, מעמידה אותו על צליליו כמו היה תיבת נגינה פלאית, ואז מחזירה אותו אל המאזין ומתירה לו להציץ אל המשמעות.

נוצרת כאן מערכת יחסים מורכבת, הנעדרת מהתפילה-השריקה של הנער. המאזין עוקב אחרי הפייטן, בין בהאזנה ובין בקריאה. הוא מתאמץ לעקוב אחרי המילים. קשר עדין של חיזור נקשר בין המתפלל ובין המילים שאותן אנחנו קוראים ואומרים (ואולי לא בכדי היו שהקפידו להתפלל מתוך הסידור גם כשידעו את התפילה על-פה). החיזור הזה מתלווה לתפילה עצמה: "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהִלתך", אנחנו אומרים. אנחנו זקוקים לפתיחת הפה. הפה נפתח תחילה מתוך השתאות לנוכח הפלא והסוד של המילה הכתובה, ונותר פתוח כדי לדבר.

התפילה שלנו איננה מובנת מאליה, אנחנו צריכים למי שיפתח את פינו לתפילה הכלואה בנו. ישיר אתנו שיר עדין, שיש בו גם סוד מרחיק, וגם רמז מקרב. אנחנו רחוקים היום. בודדים. החיזור שבין המילה הכתובה והפה המדבר יכול לקרב אותנו לחיזור שבין הלב והמעיין. בקובץ התפילות 'לך אמר לבי' אפשר למצוא הרבה דיבור פשוט, לצד קלישאות וחשפנות רגשית המעיבות עליו. אולי אילו היתה בו יותר שירה, היה מתפנה יותר מקום לאינטימיות; ואולי, עם עוד כמה ספרי תפילה, נוכל לעמוד על שפת המעיין. להשתאות. לְחַלוֹת. לגמוע. לרוות.

[1]    דן פגיס, על סוד חתום, ירושלים תשמ"ו, עמ' 45.

[2]    מתוך מאמרה של שולמית אליצור, המכתם והחידה, עלון למורה לספרות 18 (תשנ"ח), עמ' 23.

[3]    על הבעייתיות הזאת עומדת שולמית אליצור במאמרה 'לגלגולי החידתיות בפיוט המזרחי מראשיתו ועד המאה הי"ב', פעמים 59 (תשנ"ד), עמ' 14–34, שם היא מתארת תחכום גובר והולך של הפיוטים, כדי לעמוד ביכולת הפענוח המתפתחת ובדרישה לחידוש, ומאידך ניסיון לפשט כדי לדבר גם אל מאזינים מתוחכמים פחות.

[4]    הפיוט מובא בספרו של עזרא פליישר, שירת הקודש, ירושלים תשל"ה, עמ' 272. הקורא החרוץ יוכל למצוא שם גם את פתרון החידה.

[5]    בענווה נהג עורכו של 'לך אמר לבי' שהצניע את שמות כותבי התפילות, ואף את שמו שלו.

[6]    מובא אצל פליישר, שם, עמ' 273.

מודעות פרסומת

אודות Amit Assis

ד"ר עמית עסיס. ספרות, טקסטואליות, מרחב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized, טקסטואליות, יהדות וישראליות, לחשוב מושג, לקרוא בקול, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s