כמו שירים לא מעטים מימי העליות הראשונות, גם שיר הערש 'שכב בני', הושר במנגינה שהחלוצים הכירו מן הניגונים החסידיים שבמזרח אירופה (ראו במאמרו של יעקב מזור). עמנואל הרוסי כתב את השיר לניגון החב"די שבו מושר הפיוט 'כי הנה כחומר ביד היוצר' המושר ביום הכיפורים אחרי תפילת עמידה. הניגון מיוחס לשלום חריטונוב, חסיד חב"ד מניקולייב שבאוקראינה, לחוף הים השחור. עיון בשני השירים מראה שלא רק הניגון עלה מאוקראינה לארץ ישראל. יחד איתו עלו כמה מן הדחפים הרגשיים הראשוניים ביותר שהפיוט מעביר, והם יכולים ללמד אותנו משהו על האופן שבו הופחה רוחו של יום הכיפורים במציאות הישראלית.
כי הנה כחומר ביד היוצר, צילום מתוך מחזור ישן.
הפיוט המקורי, מחברו לא ידוע, מעמיד כתמונת יסוד את הינתנותו של האדם ביד האל כחומר ביד היוצר (הקדר) היכול לעשות בו (בחומר) כרצונו, להרחיב או לקצר. הדובר מפציר באלוהים להיזכר בברית הכרותה לו עם ישראל ולא להענישם על יצרם הרע. בתי השיר השונים מיישמים שוב ושוב את אותו מהלך אלגורי עם בעלי מקצוע שונים שמלאכתם נתונה בידם: המלח, הסתת, מזגג הזכוכית ואחרים. ביד כל בעל מקצוע נתונה גם אפשרות שהמשמעות האלגורית שלהם מפחידה היוצר יכול לקצר את החומר, הסתת יכול לכתת את האבן, הזגג יכול למוגג את הזכוכית וכן הלאה. והדימוי חוזר אל המציאות הנוראית של יום הדין "כן אנחנו בידך". ניגון הואלס האיטי והגלי מדגיש את הזהירות המתחייבת מן המצב: לנוכח האפשרות הנוראה אוחזים המתפללים בבקשה החוזרת ונשנית "לברית הבט ואל תפן ליצר".
לכאורה, הקישור בין הפיוט הדתי לבין שיר הערש הוא מוזר ויש כאן מהלך ברור של חילון, אבל כמו כמה שירי ערש וסיפורי ערש אחרים 'שכב בני' איננו שיר סתמי ורוגע, הוא מתמודד עם הפחד הגדול מפני ההליכה לישון, חרדת אובדן האחיזה בחיים וההתמסרות לאובדן ההכרה. בזמן כתיבת השיר, אב תרפ"ט (8.1929), נתון הישוב היהודי תחת פרעות רצחניות של ערביי הארץ, והחרדה שהוא מבטא איננה רק חרדת הלילה הרגילה, ליל השועלים והתנים, אלא גם ליל הפרעות. עמנואל הרוסי, היה בין מגני תל אביב בזמן שקיבל את ההודעה על הולדת בנו, והשיר נכתב מתוך המחשבה על אשתו הנמצאת לבדה עם התינוק החדש שאביו נעדר מליד עריסתו, העדרות הנוכחת מאוד בדברי האם לבנה לאורך כל השיר.
עמנואל הרוסי, ויקיפדיה.
האם הדוברת בשיר פונה אל התינוק, אולם נראה שמדובר בתינוק צעיר שאיננו מבין הרבה, האם אכן מנסה להרגיע אותו כמו שמרגיעים את כל התינוקות הבוכים שבעולם, אולם היא גם מדברת אל עצמה, בהעדרו של בן זוגה היא משתמשת בתינוק הן כנמען שמסייע לה למלל את רגשותיה והן כמקור לתקווה. היא מספרת לו על תלאותיו של האב "ביום עבד, בלילה ישמור", היא מזהירה אותו ש"אסור להתעצל" ו"מחר צריך לעבוד", וגם מספרת לו על שריפת הגורן בתל יוסף.
כמו בפיוט של יום הכיפורים, גם בשיר הערש הואלס מתקדם כספינה גוששת לנוכח סכנה נוראה, וכמו בפיוט הוא גם מלא תקווה. אלא שאת מקומה של ברית האבות עם האל תופסת כאן התקווה המופנית כלפי התינוק שמצופה לא רק לישון, אלא גם לצמוח ולגדול כ'צבר' בארץ ישראל, ולצאת עם עם אביו לחריש (בבית הרביעי), לקציר (בבית הששי), לשמירה (בבית השמיני) ולעבודת הבנין (בבית האחרון). הבן, הוא קן תפילותיה של אמו. אפשר לשמוע את הדי התפילות והתקוות המסורתיות בשיבוצים של 'לילה צל יעוף מהר מאוד' המזכיר לא רק את תהלים אלא גם את תפילת 'ונתנה תוקף' והתקוות המופנות לבן הם שיזרע בדמעה ויקצור ברינה כנאמר בתהלים.
בשיר הערש הזה, התקוות לעתיד אינן חדלות גם כשפחדיה של האם מתממשים: בבית השמיני אנו מוצאים את האב שומר בגורן, ואילו בבית העשירי הגורן נשרפת ושנה שלמה של עבודה יורדת לטמיון, אך איסור הייאוש, כמו איסור העצלות שבתחילת השיר, הוא מוחלט. הברית שאליה מצווה הילד להביט היא ברית המחויבות למעש, "מחר נתחיל מחדש", ומסד הבית נורה על אדני החרדה. בניגוד לפיוט המבוצע ביום הכיפורים, מתאר השיר דיאלוג של ליל חולין – אבל זהו ליל דין נורא שאיסוריו הם ברית המוטלת על האדם: לא להתעצל ולא להתייאש לנוכח גזירת הדין. חסרה בהם דמותו המרחמת של היושב בדין שהוא לא רק אל קנא אלא גם אב רחום.
*
יום הכיפורים הישראלי הוא דוגמא מרתקת לאופן שבו מהווה התרבות הישראלית ואריאציה על התרבות היהודית המסורתית. מלחמת יום הכיפורים נתפסה כמעין עונש לחברה, לצבא ולממשלה, עונש על יוהרה צבאית ומדינית ועל קיבעון מחשבתי, יום דין שאת תוקפו מתנים בזכרון ההרוגים במלחמה (ראו בספר הזה של חזקי שוהם, בפרק השלישי, בעיקר בעמ' 165-173). למרות שינויה של המסגרת התיאולוגית מ'דתית' ל'חילונית' הניגון משמר זרמים של משמעות שהם מעבר לתיאולוגיה.
אנסמבל האומן ח"י בהובלתו של אנדרה היידו ז"ל, בביצוע שבו שני השירים מהדהדים זה לתוך זה. כאן באיכות קול טובה יותר, אתר הפיוט
קונ-טקסט 