אם תרצו אין זו הגדה: ליל הסדר של אלטנוילנד ופסח בעידן השיעתוק הטכני

לחג הפסח יש תפקיד מרכזי ברומן העתידני של תיאודור הרצל, אלטנוילנד. עלילת הרומן מתחילה בשנת פרסומו, 1902, אבל עיקרו מתרחש עשרים שנה מאוחר יותר, ב1923, אז מבקר גיבור הסיפור, פרדריך לבנברג, בן דמותו של הרצל, בארץ ישראל בדרכו חזרה לאירופה אחרי שנים של שהות באי בודד. נקודת המוצא היא איפוא 1902 ועיקר העדות היא על אפשרותו של שיגשוג כלכלי-חברתי של יהודים בארץ ישראל. אולם הרצל איננו מסתפק בתיאור ההווה (1902) והעתיד (1923). כדי להשלים את התמונה ולטעון שהמציאות המשגשגת הזאת אכן אפשרית עליו לתאר לקוראיו איך התרחש השינוי, חשוב לו לומר לנו שהעתיד הזה הוא אפשרות ריאלית ולא אגדה (Märchen), או אולי לא הגדה?

Altneuland

שער הספר אלטנוילנד

הזמן שבו מסופר העבר של העתיד של אלטנולנד, כלומר מהלך ייסודה של הארץ החדשה והמשגשגת, הוא ליל הסדר. גיבור הסיפור, פרדריך לבנברג מתארח בליל הסדר בטבריה, בסעודה שהיא מעין תמונה מהופכת של סעודה המתרחשת בחלקו הראשון של הרומן, הסעודה שגורמת לגיבור הסיפור לחוש שאין לו חלק בחברה היהודית הנהנתנית והמתבוללת של ערי אוסטרו-הונגריה. בסעודה בוינה היהודים חוגגים מתוך הכחשת המציאות האנטישמית מסביבם ומתוך נסיון להצניע את זהותם היהודית – בסעודת הפסח בטבריה מאחרים היהודים במולדתם אורחים נכבדים המייצגים זרמים נוצריים שונים המכבדים את מנהגי הסדר היהודיים. בכך מתגלה אולי שיאה של האוטופיה מבחינתו של הרצל: היהודי מתקבל כשווה בין הנוצרים המכירים בו. סעודת ליל הסדר מתנהלת באופן מסורתי לגמרי (בכך, כנראה, חזה הרצל גם את ליל הסדר של המשפחה השראלית הטיפוסית) מעין שיר הלל לעתיקותה של הלאומיות היהודית. ההקבלה בין הגאולה ממצרים לגאולה שעליה מספר הרומן מושמעת רק בהערות קצרות – עיקר הסיפור איננו מסופר סביב שולחן הסדר אלא בסלון אחרי הסדר המסורתי.

כאן המקום להעיר שהרצל היה חובב גאדג'טים טכנולוגיים. פאריס שבה שוהה הרצל (1891-1895) ובה הוא הופך לציוני איננה רק פאריס של משפט דרייפוס אלא גם פאריס של ז'ול ורן, הסופר העתידני, פאריס שאחרי היריד העולמי (world fair) ב1889, ולפני יריד נוסף ב-1900. ביריד הראשון, שנתיים לפני הגעתו של הרצל לעיר בנה גוסטב אייפל את המגדל שלו, ותומס אלווה אדיסון הציג את הפונוגרף שלו, שאיפשר לראשונה הקלטה של צלילים. חידושים טכנולוגיים תופסים מקום משמעותי באלטנוילנד, כנראה שיש יסוד לכינוי המלגלג 'ז'ול ורן היהודי' שלו זכה הרצל בעיתונות האירופית. אולם החידוש הטכנולוגי איננו רק פני המחר, יש לו כפי שנראה, גם תפקיד בייצוג העבר.

אחרי סעודת ליל הסדר של אלטנוילנד יושבים כל המוזמנים ושומעים את סיפור הפיכתה של ארץ ישראל למרחב משגשג בידי 'החברה החדשה'. הסיפור מושמע מפיו של ג'ו לוי (כנראה בהשראת דמותו של ג'וזף קאואן, נשיא הפדרציה הציונית של אנגליה), אולם בניגוד ליתר דמויות המפתח ביישוב החדש שגיבור הסיפור זוכה לפגוש אותם, דווקא את הדמות המרכזית הזאת לא פוגשים גיבורי הסיפור, והיא מספרת את סיפורה באמצעות הקלטה.

פונוגרף

הפונוגרף של אדיסון, נעלם לטובת הגרמופון של אמיל ברלינר שהיה יעיל יותר.

הרצל מציב את ההקלטה המספרת על אירוע ריאלי מול סיפור יציאת מצרים באגדי שאותו מספרים בני הבית בקולם, והוא משתנה מעט ממשפחה למשפחה ומדור לדור. ההקלטה היא גם סמן של חדשנות וגם אמצעי להבטחת המהימנות העובדתית המאפיינת גם את סיפורו המוקלט של ג'ו לוי. הוא מתאר את התהליך כולו תוך הדגשת ההיתכנות הריאלית של הדברים, בעיקר מבחינה לוגיסטית וכלכלית. כשלוי מתאר את המערכת הביורוקרטית שהקים עבור 'החברה החדשה' הוא מתאר את סגנון התקשורת הפנים-ארגונית. "דרשתי", אומר לוי, "שהדברים החשובים יובאו לידיעתי באמצעות מספרים ועובדות בלבד" (עמ' 156 בתרגומה החדש של קראוס). באחת ההפסקות של פעולת הפונוגרף, כשאחד המאזינים תוהה על ההיתכנות הכלכלית הוא אומר "הרי זו אגדה" (עמ' 153) עד שאחד האחרים מסביר לו את ההגיון הכלכלי-משפטי. ההקלטה מנסה להבטיח את האופי הריאלי של הסיפור ולהבחין אותו מ'אגדה' ואולי גם מן ההגדה של פסח.

ההקלטה גם מסמלת מבנה מודרני של לאומיות, האופייני להרצל כעיתונאי, איש תקשורת ההמונים. בעוד שהלאומיות היהודית המסורתית היא סיפור שמסופר על ידי האב העונה לשאלות בניו, סיפור העומד על קשרים אישיים ומתגוון בכל דור, הסיפור של הרצל הוא סיפור אחיד, המופץ באמצעים טכנולוגיים המוניים. הקלטתו של ג'ו לוי, כך מספר הרומן, הופצה בין בתי הספר לקראת חג הפסח כדי שהמוני בית ישראל יוכלו לשבת ולשמוע אותו בליל הסדר ויחזיקו בדם עדות על הסיפור.

במאמר 'יצירת האמנות בעידן השיעתוק הטכני' מזהיר ולטר בנימין מפני ההשלכות של אמצעי ההעתקה המכניים על ההילה של האמנות ושל הממצא ההיסטורי. לדבריו, בעידן הייצור והשיעתוק ההמוניים מאבדת יצירת האמנות, וכמוה המוצג המוזיאלי ההיסטורי, את מעמדה כחפץ חד פעמי. ההילה של החד-פעמיות מוחלפת בהילת הקיום ההמוני.  את ההילה שלה: "טכניקת השעתוק מנתקת את המשועתק מתחום המסורת. בשכפלה את ההעתקים היא שמה חלף מציאותו החד-פעמית את מציאותו-בהמון" (עמ' 22).

אלא שההילה של ליל הסדר היא אחרת. ליל הסדר הוא, כפי שהעיר אליעזר שביד, איננה תיאטרון ריאליסטי. היא לא באה לשחזר מציאות היסטורית כפי שהתרחשה באמת. אין לנו הקלטה של יציאת מצרים ואולי טוב שכך. אנחנו אמנם מצביעים על 'מצה זו' ועל 'מרור זה' אבל איננו משמרים את הדבר עצמו אלא את הסמל, את האגדה. חלק מהמעשה ההירואי של הרצל הוא תרגום ז'אנרי: להראות שמהאגדה הזאת אפשר ליצור גם סיפור ריאלי. אם רק נרצה.

 

לקריאה נוספת:

"Jewish Peoplehood in the Age of Mechanical Reproduction: Narration and Imagined Identity in Herzl’s Altneuland", AJS 46th Annual conference, Baltimore 14-16.12.2014

 

 

מודעות פרסומת

אודות Amit Assis

ד"ר עמית עסיס. ספרות, טקסטואליות, מרחב.
פוסט זה פורסם בקטגוריה טקסטואליות, יהדות וישראליות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s